שו"ת מהר"ש אלפנדרי ל

דס"ל דכל כה"ג לא יחזור ע"ש ואין לדחות ולומר דלא באו אלא לומר דלא מחייבינן ליה לחזור אבל אם ורצה להחמיר דש"ד דמדברי התו' שם נר' דגם אי בעי לחזור לא מצי וכ"ן מד' הרי"ף בפ' א"ע שם ואף דרבים מהפו' נקטו דאצ"ל אין לדון מלשונם דאי בעי חוזר ואין לי פנאי כעת להאריך בזה וע"ע להר' פרי האדמה ח"א דט"ו ד"ה כיון שכן הוא ולמהרד"פ במכ"ל

אמור מעתה דגם בנ"ד לא יזכיר כלל דאי ל"ה הוו הפסק ואיכא חשש ב"ל הא לא מכרע דהעקרא דמלתא אף אי כונת הרא"ש הוא כמו שהבין הרב"י הרי ר"ת ודעמיה ס"ל דבכל אתר שא"מ אי בעי חוזר ותו איכא ס' הר"א ודעמיה דס"ל דכל שלא פתח בברכה שלאחריה לא מקרי טעות וחייב לחזור ומינה דלדידן דקי"ל דכל היכא דחוזר אומרו שם ה"ן צריך לאומרו שם דכבר כת' דאחרי המ"ר דברי הרב"י בכונ' הרא"ש אינו מוכרח וחולקי' עליו וכדכתי' וא"כ דיינו שנחוש בדברים שא"מ לכ"ע משא"כ הכא דלרבים מהראשוני' ס"ל דחייב לחזור ואי אינו חוזר כל מה שמברך תו הוי ב"ל גם הרב"י אזיל ומודה דחייב להזכיר שם ומ"ש בשה"ג פ"ב דמס' שבת משם סמ"ג דר"י ור"ת שהיו מחמירין לחזור אף בדברים שא"מ מ"ש ע"ש ר"י נר' דהוא ט"ס וצ"ל דר"י ראה את ר"ת דהא בספרי סמ"ג הכי איתא ע"ש ואדרבא כת' הראשוני' דר"י חלוק עם ר"ת בזה ע"ע וע"ע בטא"ח סי' תרפ"ב ובשה"ג גופיא פ' ת"ה ע"ש ודע' הסמ"ג שם נר' דס"ל כר"ת ע"ש

ועוד נר' דגם למה שהבין הרב"י בכונ' הרא"ש אפ"ל דהיינו שלא יפסי' לכתחי' אבל אינו ר"ל דאם הפסוק צ"ל ואם אינו חוזר הוי ב"ל וכן יש לדקדק מד' התו' ספ"ק דברכו' וכ"כ ר"י החסיד בשי' לברכות שם וכן ראיתי להפר"ח שהבין כן בד' התוס' אלא דכתב דנר' מדברי הרא"ש דהוי הפסק גמור עש"ד בסי' ק"ח וגם הט"ז שם בסו"ס רצ"ד נר' שהבין כן ע"ש אמנם מהרי"ע במט"י הק' ע"ד הט"ז ודחה דבריו ומסיק דלכ"ע לא הוי כ"א לכתחי' וי"ל ע"ד דהי"ל להק' ג"כ ע"ד הרפ"ח שה"ד שם דלא ס"ל כן בס' הרא"ש וע"ע בא"ר סו"ס ק"ח דכ"כ עש"ד וזה נר' דע' מהריק"ש בהגהותיו לסו"ס ק"ח דנרגש בההיא דטועה ומזכיר וכו' מד' התו' דס"פ ת"ה וכת' דאפי דל"פ ולכתחי' קאמר ע"ש ואם איתא דאין כן דעת הרא"ש והטור הו"ל להרגיש ולומר דאינהו ודאי פליגי וכה"ג אשכחן בדוכתי טובא שכת' דהוי הפסק וכת' דאפי"ה אם הפסיק יצא ועי' במ"ש הפו' בסי' תר"ץ ובהריק"ש שם

והכי מתבאר מדברי כמה מגדולי האחרונים שפ' בטועה ומזכיר מאורע שאר הימים דאף בתפי' העקרית דאינו חוזר ע"ע וכ"ש בגוונא דנ"ד דלכ"ע יוצא כשהמזכיר אף בדברים שא"מ ועי' להר' חיד"א דהגם שבברכ"י פסק דאם טעה בתפי' העיקרית דחוזר כבר הדר ביה משמעתיה בס"ה יוסף אומץ סי' ח' ומסיק כהפוס' דס"ל דא"ח ע"ש וכ"ש כשהמזכיר בין הפרקי' דהוו מענין הברכה דודאי אין סברה לומר דאם הפסיק דחוזר ואין לדחות ולומר דכיון דההזכרה הוא בין ברכה לברכה דגרע מטועה ומזכיר מאורע שאר הימים דהתם הוא באמצע הברכה משא"כ הכא דהא ליתא דהרי אפי' כשהפסי' במידי דהוו הפסק גמור דחוזר הקפידא הוא משום דחשוב כהפסק באמצע הברכה הוא דנ"ל חשוב כאחד אבל אם הוא בין ברכה לברכה אינו חוזר וכמ"ש הט"ז וא"ר סי' ק"ד ע"ש

ותו נר' דכיון דהוי שם מקים הראוי להזכיר בין ברכה לברכה היכא שהוא דבר שמחזירים גם אם הדין הוא דבמקום שא"מ אינו צריך לא משום דאינו צריך הוי הפסק שהרי אשכחן בכה"ג בפ' ב"מ שאמרו שם אינו מזכיר ואם בא להזכיר