שו"ת מהר"ש אלפנדרי כז

בשם אבי"ה דנר' דכותיה ס"ל, וכ"ת דשמא י"ל דנהי דבדבר שא"מ חשיב סיום הברכה בטעות ואינו חוזר, אבל בדבר שמחזירין ס"ל דל"ח כטעות א"ל שלא הביא דבריו אלא לסתור דברי הר"א דקאמר אפי' בדברים שא"מ ל"ח סיום הברכה בטעות ומ"מ לא ס"ל כותיה אלא בדברים שא"מ וע"ש שנדחק לישב ג"כ הא דמשמע מדברי הטור בסי' תכ"ב לענין יעו"י דגם בלילה דאומרו בין ברכה לברכה דאינו כן עש"ד, ולפי ע"ד עדין לא נתקררה דעתי בזה דאכתי י"ל דכיון דלדבר שמחזירין אומרו שם בין ברכה לברכה אלמא דחשיב שם מקומו הראוי א"כ מה"ט גם כשהוא דבר שא"מ יזכיר שם דכיון דאומרו שם ל"מ בכה"ג חזרה ולא היי הפסק, ואדרבה נר' דכל דבר שא"מ עדיפי משאלה דאומרו שם, וגם דסמיה בידיה לאומרו בש"ק ואפי"ה אומרו שם ולא הוי הפסק וכ"ש בדבר שא"מ דאם לא ואמר שם מתעקר תקנת חז"ל דמתפלל בלתי הזכרה, ועוד קשה דכיון דהג' אבי"ה ס"ל כשיטת הר"א דכל שלא פתח בברכה שלאחריה לא חשיב טעות אפי' בדברים שא"מ א"כ אם איתא דס"ל להרא"ש די"ל בין דבר שמחזירין לדבר שא"מ הו"ל להרא"ש והעור לבאר זה כשהביאו דברי אבי"ה ולומר דלענין דבר שא"מ לא קי"ל כותיה, ולא מצי לומר אפי' הזכרה לחוד בין ברכה לברכה, וכ"ת דאימא דגם אבי"ה ל"ק דמזכיר שם אלא בדברים שמחזירין דוקא ולא היא וכמ"ש בהדיא בשמו המר' ס"פ ת"ה והר' שה"ג שם, אלא שי"ל ע"ד במ"ש שם אבי"ה דאפי' בדברים שא"מ דמזכיר בחתימה דהוי הפך מ"ש המר' גופיה בשמו בפ"ק דתענית וכנ' מדברי הרא"ש, וצריך להתישב בזה ומ"מ שמעי' מדבריהם דלאבי"ה ל"ש בין דבר שמחזירין לדבר שא"מ, ואיך הרא"ש ז"ל סתם כדבריו, ומה גם בדברי הטור דמשמע יותר מדבריו דגם בערבית הדין כן, ומתוך כך היה נר' דגם לדעת הרא"ש אם נזכר בין ברכה לברכה אומרו שם גם בדברים שא"מ והא דכת' הרא"ש דאינו חוזר היינו משום דלא קאי הרא"ש בסברת אבי"ה דמהני הזכרה בלי חתימה אלא קאי כדעת הראשונים החולקים על שיטת אבי"ה וסוברים דהזכרה בלי חתימה לא מהני מידי ואם יחזור צ"ל לראש הברכה וע"ז הוא דמקפיד הרא"ש דכיון שא"מ למה יחזור והו"ל ב"ל וכיון דאיכא איסורא דב"ל ממולא איכא נמי משום הפסק ואה"נ דלדעת אבי"ה דס"ל דלא בעי' שיחזור לתחי' הברכה דש"ד להזכיר שם, דחשיב שפיר מקומו הראוי, מ"מ גם בדבר שא"מ ש"ד למעבד הכי וכן מתבאר מהמ"כ שהביא הרב"י בסי' קי"ד, דכשחוזר בברכה דוקא הוא דאיכא משום הפסק שכת' בהך דינא דראבי"ה דלמה לא תקנו ברכה בפ"ע, במקום שנזכר כמו בה"מ שאם שכח קובע ברכה אחת של שבת אומר הר"ם מפני שהיה הפסק מתבאר דס"ל דכיון דאינו חותם ליכא משום הפסק, אלא די"ל דכיון דמיירי בדברים שמחזירין מאי הפסק איכא להוי כמו שלא הזכיר אותה ברכה

וראיתי בא"ח הל' תפלה סי' ק"ג שכתב משם הריו"ט כמ"ש הרב"י משם המ"כ, אבל שם קאי לדברים שאין מחזירין דהתם הוא דקא בעי אמאי לא תקנו ברכה בפ"ע ובזה א"ש מ"ש אבל מ"ש כאן המ"כ הוא לדברים שמחזי' ובזה מאי הפסק איכא ואברא דבמ"ש הא"ח משם הרי"ט י"ל דכיון דמיירי לדברים שא"מ מאי קא בעי ממה שתקנו ברכה כששכח ולא הזכיר של שבת דיש לומר דהתם שאני משום שהוא מדברים שמחזירים ובשלמא אי הוה מדקדק מדברי ר"ח דהוא ס"ל דהתם נמי חותם בברכה וכדעת הסוברים כן הוה ניחא, וצריך לדחוק ולפרש דס"ל דאפי' לדעת הסוברים דבברכת המזון דר"ח דאינו חותם מ"מ לענין תפלה הו"ל לתקן אף בדברים שא"מ או אפשר