שו"ת מהר"ש אלפנדרי כד

הגולה דאלו זו בלבד היה הוה סומך אשי' רובא דרובא דהראשוני' אלא בצירוף ג"כ הט' שכת' הטור בסי' ס"ח ומהתי' על רו"מ כת"ר שהק' ע"ד שכת' דס' האיכא מדר' כיחידאה דהוו צירוף ג"כ לס' ר"ה ור"ח דמשמע דהבין בדעתם דלדידהי גם בצ"ר אסור דאי ל"ה אין מקים לקושיתו ואלו בתר הכי כת' וז"ל תו כת' כת"ר דליכא למ"ד דבתפי' הוי הפסק וכדפסק מרן גופיה דצ"צ שרי אנא דאמרי דעם דצ"צ שרי עכ"ז פיוטים וקרוב"ץ איכא משום הפסק כמש"ל את"ד והן זו מן התימה דאיך כת' לעי' דיש לחלק בין קרוב"ץ לצ"ר דאדרבא נהפוך הוא וא"כ לאו סיפיה רישיה ולאו רישיה סיפיה ומה שהשיב ע"ד דעם דצ"צ שרי עכ"ז פיוטים וקרוב"ץ איכא משום הפסק המה אני דלפי"ד טפי הו"ל להק' דאיך כת' דאיכא למ"ד דהוי הפסק דהרי אני בעצמי הבאתי לאיכא מ"ד דס"ל דל"ש יחיד ול"ש צבור ובודאי דמה שלא הק' כן הוא משום דכבר ראה מ"ש אנא זעירא בקונ' דגם לאותה סבר' אזיל ומודה דאם הוסיף לא הוו הפסק דצריך לחזור א"כ ה"ן י"ל בפשי' בס' ר"ח ור"ש דודאי גם לדידהו אם הוסיף אף דלא שפיר עביד מ"מ לא חשיב הפסק שיהא צ"ל ויעוין בט"ז א"ח סי' תקצ"ב סק"ב וגם ר"ש דהקפיד משום דצריך לסמוך גבורות היינו לכתחילה ומשו"ה כת' דכיון דליכא למ"ד דהוי הפסק לא מצי מרן למנקט דאיכא משום הפסק כמ"ש בסי' ס"ח דהתם הא איכא ס' הרמ"ה ואי לא היה חושש דשיחה בטלה הוה פוסק מרן דמותר אף לכתחילה כשי' רוב הראשוני' דס"ל דגם קרוב"ץ הוי צ"צ ושרי כיון דאפי' לס' מעוט הראשוני' לא הוי הפסק אי הוסיף בקרוב"ץ. עוד ראיתי בד"ק דפלפל בחכמה ותמה יקרא ע"ד מרן ד' תמיהות ולא ישב כלום ולע"ד לפי מ"ש בכונת ד' מרן בקונ' הא' והוכרחתי כן משנוי לשון מרן מסי' ס"ח לסי' בק"י והרגשתי שם בדברי מור"ם דס' דקרוב"ץ היינו דיוצר ובאתי לכלל ישוב דגם למ"ש מור"ם יתכן שפי' כמו דכתי' דעכ"ז הוצרך מרן לשנות את טעמו ולא אמר דאיכא משום הפסק כיון דשם בסי' בק"י מיירי ג"כ בפיוטים דתפי' י"ח דשם מקומו מ"ה לא כת' דאיכא משום הפסק דבתפי' י"ח ליכא למ"ד דאם הוסיף דהוי הפסק וצ"ל, ולפי דברינו שם י"ל גם כן שאר התמיהות בתוס' ביאור דמה שתמה ע"ד מרן שסתם שאין לומר קרוב"ץ בתפי' דאם כיון למ"ש ר"ח ור"ש הול"ל דבג"ר הוא דוקא ולענ"ד דאף למאי דפשי"ל למני"ר דאיכא פיוטים גם לג"א היה אפ"ל דמש"ה סתם מרן ולא כת' בג"ר משום דעיקר טעמו של מר"ן הוא משום דעי"כ באים לידי שיחה ולפי ט"ז גם בג"א אין לומר אלא דהעיקרא נלע"ד דלא תקן התנא קרוב"ץ כ"א לג"ר דוקא ומ"ה נקטו ר"ח ור"ש בג"ר ואפ' דאלו הוה קרוב"ץ גם לג"א היו אומרים ר"ח ור"ש דלאו ש"ד דהטעם שכ' ר"ח משום שמניחי' מטבע הברכה איתיה נמי בג"א וגם טעמו של ר"ש איתיה נמי בנ"א דבעי' הודאה אחר עבודה וכמ"ש בפי ב' דמגי' ע"ש, ומאי דק"ל תו דמאחר דברכת דיוצר חמירי איך החליט וכו' לפי מאי דכתי' בסי' ס"ח החמיר טפי משום דשם כת' מרן כדי לעקור המנהג ונ"ט דאיכא משום הפסק כלומר דיש לחוש לס' האומרי' דאינו יצי"ח ומ"ה כת' טוב למנוע ולא מלאו לבו לומר צריך משום דעכ"פ יש להם ע"מ שיסמוכו ולכן לא כת' דחייבים לעקור המנהג כיון דאפי' הרמ"ה גופיה לא עלתה בידו משא"כ בסי' בק"י דלא מיירי היכא שיש מנהג לאומרו דאלו היה מנהג הגם דברכות דק"ש ס"ל שטוב לבטל המנהג מודה דעכ"פ בתפי' י"ח יש להם להחזיק במנהגם כיון דליכא למ"ד דהוי הפסק ואינו יוצי"ח, ומאי דק"ל תו דבסי' ס"ח משמט דקרוב"ץ שרי ושרי ואילו בברכות די"ח וכו' ככתו' בד"ק הא נמי הק' משום דמני"ר לשיטתיה אזיל דמבין דבסי' ס"ח הקל מרן וגם הבין דמרן בסי' בק"י אינו מדבר