שו"ת מהר"ש אלפנדרי קפו

שאמרו בר מבואה וכו' ל"מ מעכב שאני הכא דדמי קצת למצודת הדג דתנא מרחיקין מצודת הדג וכו' עכ"ל

וראיתי ברבני האחרונים שנתקשו בדברי הר' דלפי"ד ק' במ"ש הר' כיין דהגוי בעל המלאכה נתן לו מדעתו וגם דלאו סיפיה רישיה, ולענ"ד נר' דכונת הרב הוא דס"ל דודאי בההיא דמצודת הדג זה הב' יש בו משים גזל משום דחשיב כאלו בא לידו ומשו"ה מוציאין ממנו אבל ס"ל דה"ד במידי דהוי הפקר אבל כשאינו במידי דהפקר והב' מפתה לבעל דבר שיתן לו ומדעתו נתן לו אינו מן הדין להוציא ממנו כיון דלא רצה ליתן לראשון ומדעתיה קא יהיב לב' ובכה"ג לא דמי ממש למצודת דגים דהפקר דנימא דה"נ הוי כאלו בא לידו ונטלו ממנו, וגם לא דמי כלל לבר מבואה דנפשיה דאע"ג דהתם הבעל מלאכה מדעתיה יהיב מאי דלא מצי מעכב הוא מפני שיכול לומר אתה עושה בתוך שלך ואני עושה בתוך שלי דפי' הראשו' את מטי לך מאי דפסקי מן שמייא ואנא מטי לי מאי דפסקו לי מן שמייא, משא"כ בדגים דייהבי סיארא ומשום דנ"ד עכ"פ דמו קצת לדגים דייהבי סיארא גוערין ומוחין בידו כנ"ל בכונת דבריו, ושו"ר למהריק"ש בתשו' סי' ו' דכתב וז"ל וצ"ע בתשו' זה דמדכתב הרשב"א בריש תשובתו אין ב"ד מוציאין מידו שהעירוני נתן לו מדעתו וכו' משמע דמשום דהישראל לא פיתה את העירוני אלא העירוני נתן לו מדעתו לפיכך אין מוציאין מידו ומ"מ אע"ג דנתן לי מדעתו כתב דמסתברא דמוחין בידו משמע מדיוק ריש דברי הרשב"א הללו דטעמא דאין ב"ד מוציאין מידו משום דהעירוני נתן לו מדעתו והישראל לא פיתה את העירוני הא אם פתה את העירוני ב"ד מוציאין מידו ובסוף התשו' כתב הרשב"א בהיפך דההולך ומפתה את הגוי גוערין בי ומוחין בידו משמע דוקא מחאה וגערה אבל אין שורת הדין לכופו בדינם להוציא מידו וא"כ קשיא דיוקא דרישא לדיוקא דסיפא, והשיב מהריק"ש דמ"ש הרשב"א בריש תשובתו אין ב"ד מוציאין מידו כיון דהעירני נתן לו מדעתו לאו למימרא דר"ל דאיירי היכא דישראל לא פתהו דהא נדון שאלת הרשב"א מיירי דהישראל היה מפתה את העירוני אלא מ"ש דהעירוני נתן לו מדעתו היינו למעוטי בע"כ כלומר דאי הישראל הכריח לעירוני ע"י השר מלאכת החייט בכה"ג דהעירוני איני נותן מדעתו כ"א בע"כ פשיטא דמוציאין ממנו בדינם כיון דמשיג גביל חבירו ומשום דהעירוני היה רוצה החייט הראשון ולא נתן המלאכה לחייט הב' א"כ אין לו שום זכיה לזה המשיב גבול חבירו, אמנם היכא דזה המשיג פיתה לעירוני עד שעשה שיתן לו מלאכת החייט ויתרצה העירוני ונתן לו המלאכה מדעתו (אבל מ"מ מסתברא) יש לו קצת זכיה למשיג גבול לענין זה דאם ב"ד מוציאין מידו כיון דהעירוני נתפתה ונתן לו המלאכה מדעתו אבל מ"מ מסתברא שמוחין בידו וגוערין בו מפני שהולך לפתות את העירוני להשיג גבול חבירו ע"כ

והוא קרוב למ"ש דגם כשנתן לו להשני לא היה מרצונו הטוב כ"א ע"צ ההכרח דמי להפקר ומוציאין מידו אבל כשהיא מדעתו ורצונו גם הרב ס"ל דאע"ג דגוערין ומוחין בידו אין מוציאין ממנו, וגם מט"א אין מוציאין ממני דכ"ז דהוי מידי דריוח דהוי דבר שלא בא לעולם כדכתב הרב מהרש"ך והפ"מ שם כנ"ל וכעין זה כתב המשפטי שמואל שם בסי' ק"ב דלא דמי יורד לאומנות חבירו למצודת הדג דחייב לשלם ומוציאין ממנו רק דרשע מקרו משום דלא ברירה ליה אם ירויח או לא, ועדיין הריוח לא בא לידו כמו שיעו"ש ומהר"ר מנחם בר פלוגתיה שם לא ס"ל כן וס"ל כשיטת שאר הפוסקים הנ"ל דיורד לאומנות חבירו אע"ג דעדיין הריוח לא בא לידו חייב לשלם משום דדמי למצודת דגים דגם שם כל שלא בא לתוך מצודתו חשיב כמו שלא בא לעולם וחייב לשלם: