שו"ת מהר"ש אלפנדרי קעט

דיני כן לקרותו רשע ופסול לעדות וכו' וכן פסק רא"ם אהא דפ' האומר דעהמ"ב ובא אחר וכו' שיש לחזן הכנסת להכריז עליו בבה"כ ברבים וכן היה מורה ושלום מורי ר' מאיר משמו ע"כ וכן כתב המרדכי בפי החובל בשם ראב"ן לענין המגביה ידו ע"ח ע"ש אלא דלא הביא סיום דברי הגמ"י בשם רא"ם לענין עהמ"ב וכו' ועיין במהר"ם סי' ד"ל שהביא דין זה לענין המגביה ידו ע"ח דפסק ז"ל מד"ס ע"ש, ועי' במ"ץ ח"ג סי' י"ד דהביא כל דברי הגמ"י שם בנ"ד דמסיק בדין עהמ"ב ע"ש גם הרב מהראנ"ח בסי' קכ"ה ה"ד הגמ"י שם בדין עהמ"ב ור"ל דגם בדין עהמ"ב ע"ש אלא שקיצר בהעתקת דברי הגמ"י ע"ש, אשר מבואר לפי"ז דאסור זה דעהמ"ב אינו נשאר איסור דרבנן וכמו שנר' מפשט דברי מהרד"ך, בבית ל"ב ח"ד ע"ש דהכא חמיר טובא ולכן כתב הר' מהרימ"ט דיצא להם לרז"ל אסיר זה וכנק' רשע מדק' ולא הוי כשאר איסורי דרבנן

וראיתי להרדב"ז הישנות סי' ד"ן שכתב שם נ"ד כי שמעון לא טוב עשה שירד לאומנות חבי' ויורד עמו עד לחייו וראוי לעונש מותר למקריה רשע דאמרי עהמ"ב וכו' ומרגלא בפומייהו דאינשי דקורין לכיוצא בזה השגת גביל ולפי"ז קאי בארור דכתיב וכו' אבל לפי האמת קרא לאו בהכי משתעי אלא במסיג גבול קרקעו של חבירו ומרחיב את גבולו ולעבור עליו בב' לאווין אם הוא בא"י ואכמ"ל בזה עכ"ל, והנה הרב סתם דבריו ולא פירש עכ"פ מהיכא נפק"ל איסור זה וקרוב לשמוע דאע"ג דס"ל דלא יש בזה לאו מפורש מ"מ איסורו מה"ת וכדמשמע מדברי הגמ"י ומהראנ"ח ומ"ץ דנר' דהוו פסיל לעדות מדמה אותו למגביה ידו ע"ח ולכל הפחות מדברי קבלה כדברי מהרימ"ט ומדברי הג' שארית יוסף בסי' טו"ב נר' דס"ל דהוא נכלל ג"כ בלאו דלא תסיג גבול, גם מדברי המשפטי שמואל סי' מ"ט וסי' ק"א וסי' קי"ב דמתבאר דאיסור זה דעהמ"ב דהוא חמור עד מאד והיו כאיסור דאורייתא ע"ש

גם ראיתי לרש"ל בתשו' סי' ל"ו דכתב וז"ל ועוד מסתמא דנאמן על עצמו כדי שלא לעשות עצמו רשע דהא אפי' הובא מעצמו אינו נאמן ע"ע להיות בו דין רשע דאורייתא ע"ש, וע"ע במ"ש הרב"א משם הראב"ד פ' לא יחפור במאי דבעי ר"ה בריה דר"י כבר מבואר אחריתי וכו' שיש להחמיר ע"ש כי מן האמור יש לתמוה טובא ע"ד הר' קיל אליאו ח"מ ח"א סי' עו"ב במ"ש וכ"ש וק"ו בן בנו של ק"ו במ"ש דאיסור דאורייתא ליכא ואפי' מדרבנן בעהמ"ב אלא דנקרא רשע ע"כ דאפי' שנאמר דכוונתו הוא דליכא איסור גזל אפי' מדרבנן עכ"ז דבריו בלתי מובנים ולא ידענא מ"ק דודאי חמירא איסורו טובא וכדכתיבנא

ובהיותי בזה חזה הוית להר' מהרי"א ז"ל בס' ארעא דרבנן אות תצ"ט דכתב וז"ל עהמ"ב נסתפקנו אי הוי ד"ת או מד"ס נמי רשע מקרי ומצאתי למור"מ בחי"מ סי' ל"ד כתב וז"ל המגביה ידו ע"ח להכותו פסו"ל מדר' ע"כ משמע דס"ל דמד"ס נמי רשע מקרי ע"כ, ודבריו סתומים ויתכן דיש נמי איסור לשון בדבריו עד שמפני זה הרבה לתמוה ע"ד החיד"א בס' עין זוכר מע' הע' אות ז' וז"ל, ואני בעניי לא ידעתי במה נסתפק ומה מציאה היא זו אטו העובר עד"ח מי איכא ספיקא אי מקרי רשע והרי אמרו העובר על ד"ח חייב מיתה ומי שחייב מיתה מי איכא ס"ד דאינו נקרא רשע, ותו הרי אמרו ביבמות אמר רבא וכל שאינו מקיים ד"ח קדוש הוא דלא מקרי רשע נמי לא מקרי ע"כ, ובעיני יפלא במה שנר' שהבין דהר' מהרי"א וחכמי דורו נסתפקו אי מה שעבר על איסור דרבנן דעהמ"ב אי מקרי רשע עד שמפני זה תמה ע"ד דאין מקום להסתפק דפשוט דמקרי