שו"ת מהר"ש אלפנדרי קעב

מפני שחברתה מאכילתה ומינה דלרבנן דפליגי וס"ל דבזמן שהיא טמאה טוחנת עמה ולא חיישי' לשמא יאכיל ה"ה נמי דס"ל דלא אסור לאכול זב פרוש בימי טומאתו משום שמא יאכילנו בימי טהרתו ולכן הרמב"ם דלא פסק לדינא של רשב"א שנא תטחון בימי טומאתו משו"ה לא פסק ג"כ לדין זה דנר' ודאי דאין זה מן הישוב דהא ניחא אם היה פוסק דבזמן שהיא טהורה לא תטחון עמה אבל נראה דהוא פוסק דאף בזמן דהיא טהורה דטוחנת כמו שנר' מדבריו ממ"ש בפ"ח מה' בכורים דסתם דבריו ומשמע דבין טמאה ובין טהורה דטוחנת עמה וא"כ אדרבא יגדל התי' דאמאי פ' כן ותמיהא זאת קיימת בין לפרש"י בברייתא ובין פי' התו' וכי תימא דאולי דפוסק כן הוא משום דהוא מפרש בפי' דברייתא כדפרש"י אלא דס"ל דאינה הל' משום דפליג אסתמא דמתני' דשרי והכי קי"ל הא נמי לא יתכן דאם איתא להא כדפריך הש"ס לרבא מבריירתא דקתני אבל לא לאוכלי שביעית ולא לאוכלי פירותיהם בטומאה אמאי לא משני כן דמתני' ושרי ומפני זה יש להק' עוד ג"כ ע"ד במאי דאישתמיט ג"כ הך דינא דלא לאוכלי פירותיהם בטומאה ותו ק' ע"ד הרמב"ם בפ"ח מה' בכורים דנראה דפסק כתירוצא דאביי דמאי דשרי הוא משום דרוב ע"ה מעשרין דלמה פסק כן ודלא כס' רבא, וע"ע גם בפה"מ לרמב"ם וברב"ע שם בגיטין דמפרשי למתני' כטעמיה דאביי, וביותר יש לתמוה לפי"ז דמ"מ דמשום טומאה אסור לסייע וכמו שהוכיחו כן התוס' שם בסוגיא דע"ע במה שפסק הרמב"ם בפי"ב מה' תרומות ה"ח דאין מפקידין תרומה אצל כהן ע"ה מפני שלבו גס בה אבל מפקידין אותה אצל ישראל ע"ה מכלי חרס המוקף צ"ף ובלבד שלא יהיו מוכשרין ע"כ, ודבריו צריכין ביאור כדי לכוון עם סוגית הש"ס וכמו שהראב"ד השיג ע"ד והכ"מ שם טרח להליץ בעדו וכן הרדב"ז בלשונות הר"מ סי' קע"ה ובספרו יקר תפארת וגם מהרמא"ל בתשו' סי' קכ"ג כ"א לדרכו פנה ולא נרגשו במאי דהשמיט הך דינא דאין טוחנים לאוכלי פירותיהם בטומאה ועיין עוד במ"ש מהריק"ו בפ"ח מה' תרומות

אמנם נלע"ד ליישב במאי דהשמיט לכל אלו וגם במאי דפ' כאביי דטעמא דמתני' משום דמאי דטעמו ונמוקו משים דכל זה הוא לפי השיטה דאסור לגרום טומאה לחולין שבא"י וכמ"ש רש"י שם בגיטין שפי' הטעם דהיא משום שגורם ע"ה שיאכל חולין טמאים, אבל הרמב"ם ס"ל דאין הלכה כן וכמ"ש בפי' המשנה בפ"ה דשביעית דמתני' ס"ל כמשנה ראשונה דאסור לגרוס טומאה לחולין שבא"י ואינה הלכה עכ"ל ועיין במס' סוטה שהובא שם מאי דאפליגו בזה, והרמב"ם פ' בסוף הל' ט"א דאפי' לטמא בידים שרי מדינא כהספרי, וע"ש בכ"מ ומשום הכי השמיט נמי דינא דמתני' דתנן פ"ב דדמאי דהמקבל להיות נאמן וכו', דאינו מוכר לע"ה לח ויבש והוא משים דקי"ל דמותר וע"ש בכמא"ל ומ"ל סו' הל' ט"ה וכמ"ש בחי' הראשו' הרמב"ן והרשב"א והר"ן בחולין שם, והשתא אתי שפיר מאי דהשמיט לכל אותן הדינים כיון דליכא שום חשש איסור אף אם יטמא, וגם מאי דפ' דאף בחשוד על הדמאי דשרי משום הטעם דרוב ע"ה מעשרין כדקאמר אביי אבל לא במאי דס"ל דמשום טומאה אסור לסייע כיון דאין בו שום איסור ולכן השמיט ג"כ הדין הנ"ל דלא יאכל זב פרוש עם זב ע"ה משים דאין לחוש לא לטעמא דאביי ונא לטעמא דרבא, וגם מאי דהשמיט הבריתא דמס' ד"א ודרבא במס' נדרים דכ' דאל תהא רגיל אצל ע"ה שסופך להאכילך טבלין, וגם מ"ש בירושלמי שאסור לאכול בסעודה שאינו של שם לפי פי' הר' מהרש"ס הנ"ל משום דהא ודאי טבלים דקאמר ר"ל חשש טבל משום דס"ל דמעיקר הדין שרי לפי מאי דקי"ל דרוב ע"ה מעשרין ולכן אין לגזור בכה"ג והברייתא חומרא בעלמא קאמר והירוש' שאמר