שו"ת מהר"ש אלפנדרי קעא

ואין לחוש כלל ולכן יש לתמוה לפי"ז ע"ד הרב בכור שור דדחה לדברי הפר"ח מהך בריתא דאדרבא משם יש להוכיח אפכא דב"ש הוא דס"ל כן אבל לב"ה שרי וה"ה לחשוד אבל נראה דהא ודאי ליתא ודברי המראה הפנים אחרי שאלת המחי"ר אינם מחוורים דנראה ודאי דהך תוספתא משבשתא היא ומלבד דמגוף התוס' ניכר שכן הוא דבודאי הרשב"א לא יוכיח כן מסברת ב"ש היפך ס' ב"ה ועוד זאת איך אפשר דהתלמוד יזכיר ס' ב"ש בסתם ולא יזכירו ס' ב"ה דחולקים והרי אפילו בההיא דסוף יבמות דאמר רבא ב"ש תנא ב"ש אומרים אין משיאין ע"פ ב"ק ובה"א משיאין פריך הש"ס מאי קמ"ל מתני' היא והיינו דדוקא רבי דרכו להזכיר ס' ב"ש ובפ' הגוזל מק' ר"פ איכפלו הני תנאי לאשמועינן כב"ש וע"ע במ"ש התוס' במס' רכות דמ"ד וכ"ש שיביא התלמוד סברת ב"ש בסתם וישמיטו ס' ב"ה ויפלנו האמוראים בעצמו וכבר הארכתי במ"א במ"ש להקת הראשונים דכתבו דמדשקלו וטרו בסברתו דודאי הלכתא כוותיה ואיך אפ"ל כן בס' ב"ש אלא ודאי דס"ל לתלמודא דנוסחת התוס' והירושלמי משבשתא היא וכמ"ש הרמב"ן במלחמות במס' קמא פ' החובל ובע"ז פ' ר' ישמעאל אין עליך לדון אלא כל' רבי' הג' ויש בירושלמי ותוס' שיבוש ע"כ גם הרא"ש בפסקיו פ"ב דחולין דכתב דמסתבר טפי למימר שלא רצה בעל הש"ס להביא הברייתא השנויה בתוס' משום דקים להו דלא מתניא בר"ח וכו' ומסתברא שכל תוס' שלא נתפשטה עד אחר סידור הש"ס לאו דסמכא הוא דמסתמא כיון שרצו חכמי ישראל לעשות חבור קיים אמת חקרו וחזרו על הדבר לידע ש הספרים שנכתבו ע"ד חכמים ובררו אותם שהם סמכא וע"י חברו הש"ס הילכך אין לסמוך וכו' ע"כ וכ"כ כל הראשו' ולכן נר' ודאי דמדהביא הש"ס נוסחת הברייתא כן בסתם ואפליגו עליה אביי ורבא בטעמא אין עליך לדון כ"א דקים ליה לתלמודא או שהסברות מהופכות וב"ה ס"ל דלא יאכל זב פרוש עם זב ע"ה ובתל' הזכיר רק סברתו וכמ"ש בתוס' יבמות דק"ד ד"ה מר סבר דהרבה דברים יש בירושלמי שצריך להופכם ע"כ וע"ע בירוש' ר"פ מ"ש וכ"כ בזה במ"א ואפי' בס' ר"י ור"ל הס' מהופכות בת"ד ממ"ש בירושלמי וכת' בתשו' הרא"ש כ' מ"א דהעיקר כת"ד ע"ש וכמ"ש מב"י בסי' קע"ח או אפשר דס"ל לתלמודא דלא נחלקו בזה ולכ"ע אסיר ועי' בחי' הרשב"א שם בשבת שהביא נוסחת התוס' ע"ש וכמ"ש ברי"ט באופן דנר' ברור דהך ברייתא דלא יאכל זב פרוש הל' הוי וכמפו' ג"כ מהר' המאירי בחי' שם וע"ע למהר"ח ן' עטר בס' חפץ ה' ויש להעיר במה שלא נרגש בשינוי נוסחת התוס'

ובכן קשה טובא דאמאי הרמב"ם השמיט הך דינא דלא יאכל זב פרוש עם זב ע"ה וליכא למימר דה"ט משום דסמך על מ"ש ברפ"י מה' מו"מ דינא דמתני' דפ"ב דדמאי דלא יתארח אצל ע"ה דמסתמות' משמע דהוא אפי' בימי טומאתו ומשום שמא יאכילנו בימי טהרתו דנראה דהא לא מכרע משום דנר' דמדלא ביאר משמע דה"ד בימי טהרתו וכמ"ש הר"ש וריע בפה"מ דה"ט משום יטמא גופו ויבוא ויטמא הטהרות דמתבאר דכשהוא טמא שרי וליכא למיחש למידי ונר' דאף אי הרמב"ם דעתו כן ליכא לדיוקי איפכא מדבריו דשרי משום די"ל דהך דינא דלא יתארח הוא אף בלא אכילה כלל וכמ"ש כן הרא"ש בפה"מ וז"ל ואף אם נזהר הוא שלא לאכול בביתו ודבר פשוט הוא שפרוש לא ואכל בבית ע"ה דאף בבית ת"ח שלא קבל עליו ד"ח אינו אוכל וכו' עכ"ל שלפי"ד אין צורך למ"ש התיו"ט ד"ה ואינו מתארח עש"ד וכמ"ש הרב רע"א בהגהותיו על המשניות ע"ד התיו"ט ואכמ"ל

גם ליכא למימר דמאי דלא פסק להך דינא דהוא משום דס"ל דרשב"א דתני כן הוא משום דחיש ג"כ כברייתא דמס' גיטין הנ"ל דקאמר דבין טמאה ובין טהורה לא תטחון עמה