שו"ת מהר"ש אלפנדרי קסה

לפרש ולצרף דעת הרמב"ם ודעת רש"י וכתב דמ"ד הכי לא חש לקמחיה ע"ש, (ויש לתמוה שלא זכר דברי הראשו' בזה)

וראיתי להכרתי ופלתי (סי' כ"ג סק"ב) שה"ד המפרשים בדברי הרמב"ם במ"ש וכדי שישחוט במיעוט סימן דהוא מפני שגורם בש"ס כמיעוט סימן בכ"ף, ומה שפי' הש"ך והאחרונים שהוא חסר כ"ש מן רוב שעכ"פ בעי שיעור שהיה בשחיטת הסימן וכתב הוא דזה דוחק ולכן פי' הוא משום דאף הכשר שחיטה במשהו דקנה ורוב הושט, ונרגש ממ"ש הר"ן דבעי נמי שיעור חתיכת העור אעפ'"י שאפשר בלא חתיכת עור שנקרע מקודם, וכתב שהרמב"ם לא יסבור כן ושכן הוא לדעת רש"י יעוש"ד והמעיין יראה וראה דלא ניתן ליאמר כלל ופי' הש"ך והאחרונים הוא נכון בלי דוחק, וכן ראיתי בקונטרס ישן נושן לחד מן קאמיא מני"ר הג' מהר"ר אברהם אלמרין בן הגאון מהר"ר יוסף ז"ל שכתב כן בפירוש שהרמב"ם גורם כמיעוט בכ"ף שהפירוש הוא כן כמ"ש הש"ך והאחרונים, גם לא ראה מ"ש הרמב"ן ז"ל דכדי שחיטה כדשחטי אינשי גמירי דמתבאר דזה דבר פשוט ומוסכם לכ"ע

והנה לפי מה שנתבאר דמה שהחמיר התה"ד בשהיה כל דהו דאף דמן הדין מותר, שהוא רק מטעם מנהג שנהגו כן באשכנז ואפי' בבהמה ואף שהוא חומרא יתירה, וע"ע להרב תה"ד בסו' קפ"ו שכתב דהיא חומרא יתירה א"כ צ"ל דמה שחשש הת"ה בגמי שהוא משום דס"ל דבחתיכת הגמי הוי ודאי שהייה כ"ד דלוא היה רק משום ספק לא הי"ל לאסור משום ספק וכמ"ש ג"כ הר' זכרון יוסף הנ"ל וכ"כ הכנה"ג דכיון דדינו של התה"ד מחמת מנהג שנהגו מסתיין דנחמיר בודאי נחתך דאיכא ודאי שהיה כל שהוא וכו', וא"כ יש להרגיש ע"ד הלבוש שהבאתי דבריו לעיל שכשהעתיק דינו של הת"ה כתב משום דיש לחוש שמא בשעה שחתך בסכין תוך הגמי לא חתך הושט והו"ל שהוה ופסולה דמשמע דאף מחמת ס' יש לאסור

וגם נראה דלפי מאי דכתי' דמה שאסר התה"ד בגמי דהוא דוקא לפי מנהגם דנהגו לאסור בכל שהיה ואף שהוא בשהה כל שהוא, א"כ נראה דלדידן במנהג ספרד דלא אמרו דנהגו לאסור כן יש להתיר בנמצא אפי' גמי וכ"ש בשחתך עלה, וכבר מצינו בכמה דברים שנהגו באשכנז לאסור, וכתבו רבני האחרונים הספרדים דאין המנהג כן אצלנו, ונראה דמה שהכנה"ג ה"ד הש"ך וגם מה שהפר"ח הסכים כן היינו לפי מנהג אשכנז, אמנם לדידן אף אי הוי בכה"ג שהיה כיון שהוא רק בכ"ש יש להתיר וכמ"ש כל הראשונים ולכן יש לתמוה על הרב בתי כהונה שלא מלאו לבו להתיר משום מ"ש הפר"ח (דמ"ש ועל"ר ת"ו

) אמנם נראה דאכתי יש לעמוד בזה מפני מ"ש הפר"ת שם בסק"ו דאעפ"י שהוא חולק ע"ד התה"ד וס"ל דהגמי נדחה מקמי חדוד הסכין ונשחטין רוב הסי' קודם ששולטת הסכין בגמי כתב לאסור משום דחיישי דנתעכב בחתיכת הגמי טפי משחי' הסי' ע"ש

אמנם נראה דכיון דכל הגדולים שקדמוהו שלמים וכן רבים לית דחש לזה כ"א רק דהוי בשהייה כל שהוא קשה הדבר להחמיר ולהפסיד ממון ישראל ומה גם דאפי' לפי"ד דנתעכב טפי משחי' הרי כל הגאונים והרי"ף והרמב"ם ס"ל דגם בעוף בעי' שיעור הגבהה ורביצת בהמה דקה, וכתב הרמב"ן שכן עיקר, וגם הרשב"א כתב דאפשר דשמיעת הנוצא קרוב להיות כשיעור זה והא ודאי גם לדברי הפר"ת ליכא שהיה כ"כ, וגם שנר' דאף לדברי הרב מאי דהוי שהיה בכה"ג אף שלא הגביה הסכין הוא עפי"ד הרב תה"ד דיליף ממאי דאבע"ל בחולין ומשום דגם בכה"ג הוי כחתיכת יד ורגל ושה"ה בעוף, אמנם נר' דאף לפי"ד הוי הך שהיה דבעוף איסור שהייה קיל טפי ואינו כבהמה דהרי לסברת כמה