שו"ת מהר"ש אלפנדרי קסד

זכיתי להבין דב"ק לפי מאי דכתיבנא וכ"נ להפר"ת שדחה דברו תה"ד ע"ש ונר' דגם רש"ל לא בא נאסור מן הדין דהא אפי' אי חשיב שיהוי כל הראשונים מתירין בו אפי' לס' רש"י וכמש"ל דמ"מ בעי שיעור ולא בכל שהוא ובפרט למש"ש דלדעתו גם בעוף בעי שיעור שהייה כבהמה, שכן משמע מהש"ס אלא דלא מלאו לבו להקל מפני הבה"ג ע"ש וא"כ ודאי דאין כונת הרב ז"ל רק לתת סמך למנהגם שנהגו להחמיר בכל שהו וכמ"ש בסי' ט"ו דבאשכנז נהגו להטריף כל השהיות ויפה עשו שקבלו חומרא זו מפני הפוחזים כי השוחטים מרובים וכו' ע"כ ובכן נראה דלעיקר הדין דיינו שנאסור בשהה ממש אף בכל שהוא אבל בלא הגביה הסכין ושחט הסימן עם הגמי דע"כ מידי ספק לא נפיק מן הדין יש להתיר, וכן מצאתי להרב זכרון יוסף ביו"ד סי' א' שכתב דבשהה כל דהו ליכא אפי' איסור דרבנן, ומה שהנהיגו באשכנז היינו מטעם שכתב רש"ל משום דשחיטה לכל מסור וע"כ בלי ספק דספיקו לקולא וכמ"ש העה"ג וחבי' ע"כ

וממ"ש לעיל אתה למד דגם לשיטת רש"י דמחמיר בשיעור שחיטת עוף לעוף וגם למחמיר לפרש דהיינו בשחיטת רוב שנים דוקא מ"מ היינו עם העור דלא כהרב עה"ש שמבין דרק ברוב שנים בלי עור, ומקור הדברים בחי' הרמב"ן בחולין שכתב וז"ל ורש"י מחמיר בכדי שחיטת עוף לעוף, ויש לדון בשיעור הזה שתהא רוב שנים בבהמה ורוב אחד בעוף וכדי שחיטה גמרי וכו', ואלמלא שאין לשון הגמ' כן הייתי אומר דהיינו בעיא דר"ה ב"ן ומיהו עור איתא בשיעור שהיה דכיון דלא משחטי הסימן עד דחתיך עור כדי שחיטה כדשחטי אינשי גמירי ע"כ, וראיתי בשו"ג סק"ג שכתב שהוסיף ההגה לומר עד שהוא עם העור והש"ך רוח אחרת עמו עש"ד, ונראה ברור דמ"ש הש"ך כן, היינו משום דלכלול העור לא היה צריך הכא כמו שלא הוצרך לומר בעוף אבל ודאי דגם לדברי הש"ך הוא עם העור, וראיתי להתב"ש שתמה על פי' הש"ך משום דלפי' הר"מ לא הסכים שום פוסק, וגם פי' הב"י הוא דחוק מאד, וגם רמ"א בד"מ לא כתב כלל, ואיך יגיה בש"ע בפשיטות ועכ"פ הו"ל לכתוב בלשון י"א, ומשו"ה י"ל דכיון לדברי הת"ה שכתב דהוי בכ"ש מפני שאם מצא חצי קנה פגום משלימו ע"כ יעו"ש, ודבריו תמוהים כי נראה ברור שההגה אתא לפרש דברו הש"ע כמו שהבין הש"ך וכן כל האחרונים, ומ"ש דלפי' הר"מ לא הסכום שום פוסק גם אם היה כן אינה טענה מפני שמרן תמיד נמשך אחר סברת הר"מ וכ"ש שדבריו מוסכמים מכל הגדולים וכ"כ הרמב"ן בחי' שדעת כל הגאונים והרי"ף דגם בעוף בעי הגבהת ורביצת בהמה דקה וכן עיקר יעו"ש, ולכן גם פירוש הרב"י אינו דחוק, ולא עלה על לב שום פוסק לפרש בדברי הר"מ כפירושו, וכבר כתבנו שמ"ש התה"ד והאגודה אינו רק לתת טעם למנהגם שלא והיה מנהג בטעות, וכ"כ בהל' שחיטה למהר"ט והובא ג"כ במהרי"ל בליקוטיו דק"א וז"ל ושיעור שהיה שחיטה אחרת כמותה ואנו נוהגים להטריף כל שהיות דאין אנו בקיאים בשיעור שהיה ע"כ, הנה מפורש דהוא משום מנהג ולא מן הדין, ובכן נראה דגם מה שעמד שם עמ"ש התה"ד ממ"ש הרשב"א והר"ן דמשערינן גם בעור וכתב מה שכתב ע"ש, הם דברים תמוהים, דמ"ש הרשב"א והר"ן הוא לפום דינא וע"ש בתש' הרשב"א וכו', אבל תה"ד והאגודה דברו לפי מנהג האשכנזים ולא קרב זה אל זה, ולפי האמור נראה דגם מה שנדחק בדברי הרמב"ם במ"ש בשהה במיעוט סימן דהטעם הוא משום דיתכן במיעוט דקנה ורוב הושט דיהיה כשר ומשו"ה ל"ב שהיית העור נמי וכו' יעו"ש, הא נמי ליתא והוא היפך דברי כל המפרשים והט' כתבו הרמב"ן בחי' דלא שחיט סימן עד דחתוך עור וכו' וכמש"ל, ועיין להרב זכרון יוסף שם שהביא מו שרצה