שו"ת מהר"ש אלפנדרי קנא

סי' יו"ד ע"ש ועיין להרב נד"ל גופיה בח"ב ח"מ סי' מ"ו בפסק העגלות שפסק הרב וב"ד להתיר בס"ס ושאלו ממנו שנראה שהוא הפך מ"ש הרב מ"א החק"ל וגם שהוא היפך מ"ש החס"ל דכשכל השני ספיקות הם הפך פסק מרן דאין לעשותם ובא לכלל ישוב דלא הוי הפך דברי הרמ"א ועל זאת הב' לא השיב דנראה דגם הוא לא חש לזה להשיב משום דס"ל כמ"ש הרבנים הנ"ל וחזר בו ממ"ש בח"א דאין לחלק ביניהם דגם כשהמנהג ג"כ לאסור כל אחד לבדו, בהצמדם יחד יש להתיר וכן זכורני דמזה זמן רב שעמדתי בזה וראיתי שגם מספרי אחרונים אחרים מתבאר כן וכעת אינם נמצאים אתו ומכללם ס' צעיר רודם שהעיד שעשה מעשה ויורו המורים להתיר בס"ס אף שהמנהג לאסור בכל אחד לבדו וע"ש בסי' מ"א די"ד ולכן גם באותו נדון של הרב נד"ל דח"א הנ"ל שכתב לאסור לפי מאי דכתיבנא יש לעמוד לעת הפנאי

אבל בנ"ד נראה דיש להתיר בלא"ה דמלבד מ"ש אעיקרא דמלתא נראה דאין צריך לכ"ז דנראה פשוט דחשיב שפיר ס' לעשותו ס"ס משום דאף לדעת האוסרין בדאיכא מכה בשאר מקומות הוא רק מחמת ס' דוקא ולא מתורת ודאי כמתבאר מד' הרשב"א בת"ה הארוך דל"ה ע"ב דכתב אחר שהביא דברי הרז"ה והראב"ד שהתירו גם בשאר מקומות וז"ל אבל הרמב"ם לא הודה להם דלא אמרו אלא בדופן, שהדופן קשה הוא להסתרך מחמת ליתא שבריאה וכו' אבל בשאר מקומות שהם נוחים להסתרך לריאה כמו שהריאה נוחה להסתרך להם חושבין שמא מחמת הריאה וטריפה ע"כ, וכ"נ ממ"ש הרב בחי' והר"ן בהל' ע"ש דהוא רק מחשש שמא מחמת הריאה יעוש"ד וכלשון הזה העתיק לשון הרמב"ן עצמו הרשב"ץ בס' יבין שמועה דכתב וכן מפורש בדברי הרמב"ן בחי' לרנ"א לענין מקח וממכר שעלה ונסתפק בתחי"ד אי הוי מקח טעות בענין הסרכה וכו' דאיכא למימר דה"מ בטרפות ודאי כגון אלו השנויות במשנה אבל הנאסרות בסרכא וכן לדופן ולשאר מקומות שהנהיגו בהם הג' ז"ל איסור כיון שאין בהם טרפות ודאי אלא חששא ואית להו בדיקותא לאו מק"ט הוא וכו' וע"ש ודברי הרב הביאם הר"ן בהל' שם ע"ש הרי מפורש דסרוכה לדופן ולשאר מקומות דלית להו בדיקותא דאיני טרפות ודאי אלא חששא אלא דיש לעמוד ע"ד שנראה שגם בכל איסור הסרכות איני רק מחמת ספק ואין בהם איסור ודאי וכן הבין הסמ"ע בסי' רל"ב סקכ"א אלא שבנסרכה לדופן ולשאר מקומות קיל טפי דהוא מחומרת הג' דהוי חשש מה שאין להתיר בבדיקה וראיתי מ"ש המנחת יעקב על תו"ח סי' ע"א עש"ד וסיים דלא כנראה מדברי הסמ"ע דכל סרכות לא אסרנן רק מספיקא ע"ש ולענ"ד מדברי הרמב"ן נראה כמו שהבין הסמ"ט ואפש"ל דס"ל להרמב"ן ז"ל דבכל הסרכות יש ספק שמא אינה סרכה רק ריר ומשום דלא בקיאנן בבדיקה יש לאסור מספק כנ"ל לפום ריהטא ועוד יש לצדד דשמא ס"ל כשיטת הראב"ד בס' ת"ד סי' י"ב ה"ד רי"ו בח"ה נט"ו ועמ"ש הבע"ח בתשו' סי' נ"א ועכ"פ נראה דבנסרכה נשאר מקומות שאסר הרמב"ן דהוא רק מחמת איסור ס' וכדכתי' וכיון שכן דאפי' לדעת האוסרין מה שאסור הוא מחמת ספק אבל לא בודאי משום דשמא מאותם המקומות דאין הנקב פוסל נסרכה לריאה וכשרה א"כ בהצטרף עוד ס' אחר יש להתיר ובכה"ג ליכא למימר מאי דחשש הכנה"ג וכמו שמפורש יוצא מדברי כל הראשונים בפ"ק דחולין וכנ"ל ובחפשי מצאתי להרב שמן המשחה בהל' שחיטה סי' ח' שכ"כ ע"ד וא"כ לפי מאי דכתיבנא אף אם היה צד להסתפק יש להתיר משום דרבו הספקות

וכל זה כתבתי לרווחא דמלתא דאפי' אם היה מקים להסתפק דשמא לאותם הסוברים דשתי הצלעות אלו דינם כדין חזה דאינו סותם דהה"נ דיש להם דין חזה גם לענין אם יש מכה