שו"ת מהר"ש אלפנדרי קל

בזבחים ד' ט"ו אמרו שמזבח שנפגם כל הקדשים שנשחטו שם פסולים משום שנאמר וזבחת עליו וכו', וכן פסק הרמב"ם ז"ל גם במסכת סוכה דמ"ב איתא ר"י אומר השוחט את התמיד בשבת שאינו מבוקר כהלכתו חייב חטאת וצריך תמיד אחר, וכתבו התוס' שם ואפילו נמצא תם משום דטעון בקור ד' ימים קודם שחיטה דבפ' מי שהיה טמא יליף לה מג"ש דפסח ע"כ ולו יהי שמפורש בתורה הרי לא שנה עליו ועיין זבחים דנ"א וביקר תפארת להרדב"ז הלכות בכורים פ"ג הי"ג, ואף על גב דבתו"כ פ' ויקרא כ"ג יליף לה מקרא דתמיד יקריבנו יבקרנו ויקריבנו, ובפסיקתא פ' פנחס יליף מתמימים שיהיו מבוקרים, ותלמודא דידן לא נזכר זה כי אם הג"ש, ונראה שהיא אסמכתא בעלמא

והגם שנראה דממה שהרמב"ם ז"ל לא הביא דין זה, ונראה דהוא משום דמלשנא דקאמר ר"י אומר נראה דחכמים פליגו עליה ואפשר דהיינו משום שלא שנה עליו הכתוב, הרי עכ"פ לסברת אלו התנאים והפוסקים כן יש להקשות למה ס"ל הכי דהא ודאי ליכא למימר דפליגי אעיקרא דמילתא וס"ל שגם בקדשים לא בעינן שנה עליו הכתוב. ולא ראיתי כעת לרבותינו הראשונים שדברו בזה וא"כ בדין זה דאם לא נתחנך המזבח בתמיד של שחר שלא ביארו דאם הקריב בין הערבים דפסול, איך נוכל לומר דפסול כיון שלא שנה וליכא למימר דהכא נמי הרי שנה הכתוב בפ' פנחס דהא ודאי ליתא דאדרבא מה שאמרו כשנתחנך דאף שלא הקריב בשחר יקריב בין הערבים דהוא מהך קרא שנאמר בפ' פנחס ואת הכבש השני תעשה בין הערבים, וכמ"ש בספרי שם בפ' פנחס פ' קמ"ו, וז"ל ואת הכבש השני תעשה בין הערבים למה נאמר לפי שהוא אומר את הכבש האחד, הרי שלא הקריב ש"ש שומע אני שלא יקריבו בין הערבים ת"ל את הכבש הב' תעשה בין הערבים, מגיד שאם לא הקריב בתמיד ש"ש מקריב בתמיד של בין הערבים טכל"ה, והמפרשים אחזו צער דהיכי משמש כן והרי גם בפ' תצוה הדר כתיב פעם שנית ואת הכבש הב' תעשה בין הערבים (עין "ברכת הזבח", "צאן קדשים" ומפרשים אחרים) ולע"ד אפשר מהשנוי שיש בין הצווי של החנוך להצוי של הקרבת התמיד, והוא דפ' תצוה כשחזר הקדים הנסוך ושוב אמר להכבש אחד וסמכו לואת הכבש השני תעשה בין הערבים יחד, כדי לומר שיהא דוקא הכבש השני, אם הקריב הכבש הראשון ושוב אח"כ אמר הניסוך ולכן הכבש הבי, לא הי' צריך כלל אלא לדרוש בא, שני גם בלא ראשון וסמיך את הכבש השני להנהו דלקמן דלא מעכבין זה את זה, וא"כ בכאן לא שנה וכיון שכן למה והיה פסול בדיעבד כיון דהוי בקדשים, אמנם עלה במחשבה לומר דאפשר, דהא בעינן שנה עליו הכתוב דהיינו דוקא בקראי שנאמרו באהל מועד, ומפני שיש שם דברים שהם רק למצוה ולא לעכובא, ולכן כשהוא לעכובא בעינן שנה וכו' אבל במה שנאמר קודם לכן הכל הוא לעכבוא אף שלא שנה וכו' ולכן בדין מזבח שנפגם הוא פסול אף שלא שנה עליו הכתוב. ואפשר דמאן דפסל בתמיד שאינו מבוקר כיון דהוא נלמד בג"ש מפסח מצרים, ובכן גם בדין זה פסול אף דלא שנה וכו' אמנם הא נמי ליתא דאשכחן גם בדברים שנאמרו מקודם בעי תלמודא עיכובא מנין. ולכאורה הי' נראה דהוי לעכובא לפי מה שכתבו התוס' במנחות די"ט וכ"ז דבעיכובא דנפשיה לא בעינן שנה עליו הכתוב ולכן בהנהו דלעיל מזבח שנפגם וכו' הוו עכובא דנפשיה (ועיין תוס' יו"ט שם) ויש לעמוד על דברי החק"ל באו"ח דק"ץ דנראה שלא שרתה עינו במה שכתבו התוס' אלא דיש לעמוד טל דברי התוס' ממה שאמרו פ"ק דמעילה ד"ט ע"א התם קרא יתירה והנותרת תרי זמני, ובמקומות אחרים ואין כ"מ להאריך. והנה לכאורה הי' נראה לדקדק מגופא דשמעתא שם במנחות