שו"ת מהרא"פ פו

שרי דאין כאן השחתה ובזה מיושב דלכך אמר שמואל עקרינהו דהיינו עם העפר אבל לקוץ גם שמואל מודה דאסור ולכך שפיר אמר ר' חנן אנא לא קייצא והוא נכון. ואמנם יש להבין דהרי התוס' נדחקו לתרץ תי' אחר ולחלק בין פסידא לפסידא יש להפליא מדוע לא תי' כנ"ל בפשיטות ולהחמיר דלא הותר קציצה רק לעקור עם הקרקע גם מה יעשה תוס' עם הדיקדוקים שבב"ק נקיט לשון עקירה ולקיחת מקורייהו ובב"ק נקיט לשון קייץ וקציצה

ונראה לענ"ד דס"ל לתוס' בשלמא בב"ק גבי שמואל שם היו האילנות מפסידים לגפנים מחמת שהשרשים ינקו מגפנים וע"י זה הי' מרגיש טעם יין בתמרים שפיר הוצרך שמואל לומר שיעקרו השרשים של האילן שאם לא כן רק יקצצו אותו הרי ידיעה ומפורסים הוא שכל זמן שהשורש בקרקע חוזר וצומח האילן ומחית מים יפריח א"כ אכתי יהי' ההפסד בגפנים כי השרשים יונקו מגפנים וטעם הגפנים יגיע בכל יום ויום ע"י הגידן החלולין מתחת לארץ ויגיע לענף החדש היוצא ולכן שפיר הוצרך שמואל לומר שיעקר השורשן כדי שלא יניק עוד מהגפנים. אבל שם בב"ב לא הי' הפסד רק מפני העופית שעלו מהאילן לכרם ממילא אם יקוץ אותם יסלק ההפסד עכ"פ מיד ומי יחיש לזה על רבות הימים שיחזור ויגדל האילן לכן לא אמר ר' יוסף רק שיקוץ אותו ודי בזה. ולכן לא קשיא להוא לתוס' הדקדוק הנ"ל סבירא להו לפרש דיעקור האילן עם העפר כנ"ל וכאשר יבואר עוד ולכן הוצרכו לחלק בין פסידא רבה לפסידא זוטא גם מדברי הרא"ש מוכח דלא ס"ל לפרש לעקור האילן עם עפר דהרי כ' הרא"ש דאם צריך למקומו מותר ולכאורה קשה מניין לו לרא"ש דין זה וצ"ל דמוכח לה הרא"ש מהא דרב חסידא דאמר עקרינהו גופני קני דיקלא ופיר"ש מדמי היין יכולין לקנות קרקעות וכ' הצמח צדק בסוף התשובה סי' מ"א דנראה דהתם לא הי' תולה הטעם משום דמכחשי לגופני רק דצריך למקומן של תחלי לנטוע תמורתם גופנא לכך שרי ואי נימא הפירוש עקרינהו עם העפר שסביבו וסביב שרשין כחתם סופר הנ"ל א"כ יהי' נשאר לאחר נטילת האילן בור גדול ואיך יהי' ראוי לנטוע שם גפנים במקומם. אלא ע"כ מוכח דס"ל לרא"ש דהפירוש עקרינהו דהיינו ליטול האילן עם השורש אבל העפר יהא מונח וראי לנטוע שם גפנים ושפיר שרי כיון דצריך למקומו. עכ"פ נראה מדברי הראשונים שלא ס"ל הך דיעב"ץ הנ"ל ואפשר כיון שהוא ספק אל יעקור האילן עם העפר ויעמידו במקום אחר אם לא יתקלקל ויתיבש כי מי יתן בטחון על זה להכי אין עושין ספק לכתחילה ובפרט באי' דאורייתא עוד הביא שם בתשובת חתם סופר בשם ספר מ"ח ומע"כ הרמה הביאו להקשות על שיטת הרמב"ם דפסק ס' דאורייתא לקולא למה הוצרך התורה ליכתוב אשר תדע כי לא עץ מאכל דהרי מס' ג"כ מותר. וכתבו דהרמב"ם מתרץ שקרא מיירי באילן זקן שאיתח' אסורא ולא אמרי' ספיקא להקל ע"כ ולפענ"ד קשה טובא דלמה קשיא להו דוקא לשיטת הרמב"ם דספיקא דאורייתא לקולא אפי' לשיטת הסוברים דס' דאורייתא לחומרא ג"כ קשה הרי רובא דאורייתא והרי בלי ס' שבעולם שרוב אילנות שבעולם המה אילנות שאינו מוציאן פירות והרי היערות הגדולת יוכיחו על זה ותיקשו אם נסתפק לו על אילן אם הוא אילן מאכל או אילן סרק ניזול בתר רובא ושריא לקוץ. ואין לומר דהוי קבוע וכמחצה על מחצה דמי ליתא דהרי השריש בס' אלי' רבה בהל' מגילה סי' תרפ"ח ס"ק ה' דהיכי דיש כאן ט' חניות מוכרת בשר כשירה ודאי וחניות אחת מוכרת בשר טרפה ודאי וחניות אחד מוכרת בשר שא"י לן אם כשר או טרפה לא שייך בי' קבוע כיון דלא נלקח מן הקבוע אלא אזלי' בתר הרוב. ולכן בקברות שאנו מוצאים ואין אנו יודעים אם הוא מישראל או מנכרים תלי אותו בתר רובא דעלמא ושל נכרים ע"כ דברי האלי' רבה. וא"כ ה"נ בנידן דידן שאנו מסופקים אם האילן של מאכל או לא ניזל בתר רובא דעלמא. עוד קשיא לי דהרי מבואר בתשו' מהרי"ט דהיכי דאיכא לברורי מודה הרמב"ם דספיקו דאורייתא לחומרא והוא מובא באחרונים וא"כ גם לרמב"ם לא קשה מידי די"ל דהרי בלי ספק יש אנשים בקיאים אשר יודעים להבחין איזה אילן מאכל ואיזה אילן סרק גם אם ימתין פד אשר יבוא עת פריחת אילן מיד יודע לו אם הוא עץ עושה פרי וכיון דאיכא לברורי לא אמרינן ספיקא לקולא ושפיר הוצרך הקרא לכתוב אשר תדע בבירור כי לא עץ מאכל הוא דאפי' בכל אילן היכי דמסיפק אם הוא עץ מאכל אין לו לקוץ אותו כיון דהוא ספק דאיכא לברורי. גם מה שכתבו עוד דרמב"ם מיירי בהזקין האילן דהוי איתחזק איסורא יש לפקפק בו כיון דחזקת איסור קציצה באילן הוא חזקה העשוי' לפסוק והוי כמו חזקת חי באדם שלא הוי חזקה טובה כל כך אפשר דלא אמר הרמב"ם דספיקא לחומרא וכתבתי בזה בספרי אומר לציון אות קנ"ג ובאות ש"י ואין להאריך יותר בזה

והנה לדינא עצם שאלתו כתוב בתשו' צמח צדק מ"א באחד שהי' לו כרם גפנים ובתוכו אילן אגוזים והתיר לקצוץ האילן ואמנם שם כתוב לאמר שהאילן הי' מפסיד בשרשן ג"כ שמתפשטים הרבה וגם הי' הבעל הכרם רוצה לנטוע במקום האילן גפנים והתיר מטעם הפסד וגם בצירוף טעם צריך למקומו אמנם כמ"ת ני' לא הזכיר במכתב שלו רק שהענפים מזיקין לחוד ולא השרשים גם לא הזכיר במכתבו שהבעל הכרם רוצה לנטוע גפנים במקום האילן. לכאורה יש לאסור הקציצה מטעם שכ' התוס' בב"ב הנ"ל דיש חילוק בין פסידא לפסידא. אך יש תקנה עפ"י מה שכתב בתשו' חות יאיר סי' קצ"ה שיקוץ הענפים המפסידים בכרם ואעפ"י שבהמשך השנים חוזרים וגדלים ויצטרך לחזור ולפצות ע"ז לא איכפת לן ועיי"ש אך אם לא יספיק לו בזה אם יתרצה בעל הכרם לנטוע גפנים במקום האילן ודאי שרי אך אם אי אפשר אז לדעתי יש להורות לו שימכור האילן לנכרי שיקיצנו לעצמו ואז יהי' מותר בלי פקפוק. והיינו מטעמא דכבר איפסקא הלכתא דבמקום פסידא מותר אך לשיטת התוס' ב"ב הנ"ל יש ספק בכל פסידא אי מהני להתיר על ידי הקציצה או לא. והנה קיימ"ל אין שליחות לנכרי מדאורייתא בין לחומרא ובין לקולא רק מדרבנן יש שליחות לנכרי. וא"כ אם נמכר לנכרי האילן ויקצץ לא יהי' אלא איסור דרבנן ונגד איסור דרבנן שפיר מהני הא איכא פסידא ואי דהוי ספק הרי ס' דרבנן לקולא כנלענ"ד: תשובה נ' שפעות שלומים משמי מעונים לידידי הרבני המופלג בתורה חרוץ ושנון זית רענן כש"ת מו"ה צבי הרש קליין ני' שו"ב ומורה צדק לעדתו ישוב אויווארוש יע"א

מכתבו הגיענו והנני להשיב על שאלתו. אך יומא קאגרים. לקצר באמרים. והנה זה לשונו במכתבו בקיצור. שומן אווז שהסירו מן האש לחוץ ועמד שם כמו ח' רגעים או יותר ושוב עירו את השומן לקדירה שיש בה חמאה קרושה מחמת הקור כמו קרח ומיד כשהרגישו שפכו את השומן לחוץ ונטלו בכדי נטילה ויותר מן החמאה. ובחמאה הנשאר לא נראה שום היתוך והוא קרוש וקשה כמקדם אם יש תקנה להחמאה הנשארת להכשירה. וכבוד מעלתו ני' הביא דברי הטו"ז בסי' ק"ה דהמערה שומן איסור חם על קר כולו אסור. ורצה לחלק בין קר פשוט לקר מחמת שהי' לקרח ונקרש מחמת קרירות. והביא ראי' דהרי הד"מ כ' הטעם משום שמחמת החמימות נימוס כולו והרי זה לא נימוס כלל ע"כ דבריו. והנה לפי הבנתו לא אוכל להבין דברי הד"מ כל דאם מיירי דנימוס שומן ההיתר כולו ונתערב. א"כ מה שאלה הוא זה מי עדיף איסור חם שנתערב מאיסור צונן שנתערב כוון שנימוס ונתערב ואי אפשר להפריד האיסור מן ההיתר פשיטא דאסור. ואיך ס"ד דנימא כאן תתאה גבר כיון דהאיסור והיתר מעורבין לפנינו דאפי' בשניהם צוננים אסורים. וכבר ראיתי בפמ"ג שם דהרגיש בדברינו אלו אך לא תיקן כלל. אכן הנראה לענ"ד לאחר שעירו שומן איסור על שומן היתר עדיין לא נימוס כולו רק נשאר בתוכו עדיין שומן היתר קרוש וקשה שאפשר להפריד משם לעצמו והוי ס"ד לומר דהשומן קרוש יהי' כשר מטעם תתאה גבר כיון שהוא נימוח עדיין ויהי' מותר בקליפה על זה שפיר כ' הד"מ דלא כן הוא דבשומן רותח שנשפך על השמן לא אמרי' תתאה גבר אלא אמרי' כולו אסור. ובין הצלול ובין הקשה כולם אסורים דמחמת חום אמרי' דהכל נתרכך וחשוב כמעורב וע"ז שפיר הביא ראי' מעכבר בשומן ודו"ק. הרי לפנינו דהשומן הקשה ג"כ נאסר וא"כ איך נוכל לחלק בין קשה קצת לקשה מחמת קור דהרי בנקרש מחמת קור ג"כ איכא אופן דהוא נקרש קצת וכן נקרש מאוד. וע"כ צריכן אנו ליתן שיעור עד כמה יהי' מדת קשיותו וקרושו שלא יהי' נאסר. וכללא הוא דלא נתנו חכמים דבריהם לשיעורי' כיון דקבלו דמחמת חמימות נימס אין חילק בין קרוש מעט לקרוש הרבה שהכל נחשב כנימס ונתערב ואסור. ואין לומר דקרוש מחמת הקור שאני מפני שהוא כאבן גם הא ליתא דהרי הרבה פוסקים ס"ל בנשרה איסור כתוך היתר או להיפך ונקרש מחמת הקור אף שהוא קשה כאבן כיון שעמד שם מעל"ע נאסר ואמרי' דמבליע ומפליט כשאר משקים עיי' בפרמ"ג בסי' ק"ה סק"א עכ"פ קשה להתיר עפ"י חילוק זה.