שו"ת מהרא"פ פד

השמטה לאו"ח ויו"ד תשובה מ"ז תשובה זו שלחתי ליד הגאון המפורסם מהר"מ א"ש זצל"ה והשיבני באריכות הלא היא דפוסה בספרו אמרי אש סי' כ"ו יע"ש

שאלה איש א' שביטל וביער חמצו כדינו ושכח חמץ באחת הזוית מלבער. ובעודו שפת היתרא בא חבירו והחזיק בו לעצמו ובא בטענה כיון שבטלת כל חמצך דביערתי' ודלא ביערתי' כנהוג. הרי זכיתי מן ההפקר. וחבירו צועק על ממונו ואומר הלא דרכי דרכיה נועם. ירשיני הד"ג לכתוב דעתי העניה בזה

הנה לכאורה נראה דדין זה תלי' בדעת הפוסקים אי ביטול מטעם הפקר מהני או מטעם תשביתו וגזירת הכתוב. דאי ביטול מטעם הפקר הי' נראה דהדין עם הזוכה. ואמנם אי הפקר כזו לא מהני מידי רק מטעם חשביתו דכך צוותה התורה הדין עם הבעלים. ואמנם מהר"ן בהלכות נראה סתירת דבר זה דבריש מכילתן הקשה הר"ן על ביטל מטעם הפקר דמאי מהני הפקר גרוע כזו ותי' דשאני חמץ כיון דבלא"ה אינו ברשותו של אדם ולכן בגילוי דעת בעלמא דלא ניחא לי' סגי ולכאורה קשה לפ"ז מאי מהני הביטול לדידן דקיימ"ל דמבטלין בשעת בדיקה אור לארבע עשר הא אז הוי עדיי' שעת היתרא והוי ברשותו וצריך הפקר גמור ומאי מהני ביטול גרוע. וע"כ צ"ל דבאמת לא מהני הביטול לשעתו אלא לשכיגיע זמן איסורו ואז לא הוי ברשותו. אבל קודם לכן באמת החמץ עדיי' ברשותו. וכן ראיתי בתשו' שאגת ארי' סי' ע"ט דה"ל ג"כ הכי בדעת הר"ן דהרי הקשה לדעת הסוברים לר"ש דחמץ לפני זמנו מותר עד הלילה א"כ הרי הוא עיבר בשעת שחיטת הפסח על לאו דלא תשחוט על חמץ ואין לומר דמבטל לי' הלא אז לא מהני הביטול כיון שהוא ברשותו ע"כ יעו"ש. משמע דפשיטא לי' דעכ"פ הביטול מהני לענין שלא יעבור בבל יראה ולכן לא קשי' לי' רק דעובר על לא תשחוט כו' דלא מהני לשעתו. ואמנם באמת יפלא דבר זה בעיני דאיך נאמר דהביטול לא מהני לשעתו אלא לכשיגיע זמן איסורא ואמאי לא נימא כמו דקיימ"ל גבי משוך פרה זו ולא תיקני אלא לאחר למ"ד יום דלא רני דהדרא סודרא למרי' וכה"ג כ' הר"ן בהלכות במס' קדושין כ"ח גבי פדאו במנה דכל היכי דאין הדיבור חל בשעתו אי אפשר לו לחול לאחר זמן. וכן קשה לפוסקים דפליגי אר"ן התם איך נאמר דיהני דיבור גרוע בעלמא לאחר זמן

והנראה לישב ונקדים בראשונה תמיה מפורסמת לדעת רש"י ור"ן מה השיבו חכמים לר"י ד' כ"ט ע"ב לדבריך אם לא מצא עצים יהי' יושב ובטל והתורה אמרה תשביתו. וקשה שלא יוכל לבטל ובאמת הכלבו הוכיח מזה דלא מהני ביטול לחמץ ידוע. אמנם לשאר פוסקים קשה ובפרט לדעת הר"ן דמהני ביטול לחמץ ידוע ומקיים ג"כ עשה דתשביתו בביטול הקושי' במקומה עומדת והנראה בזה לענ"ד דס"ל לר"ן בדעת רש"י דלר' יהודא לא מהני הביטול קודם זמן איסורא כלל. דביטול מטעם הפקר והפקר כזו לא מהני רק מפני דבלא"ה אינו ברשותו כו' וכמש"כ הר"ן ולא מהני רק בשפה שנאסר אבל קודם לכן לא מהני דלשעתו לא מהני כין דהוי ברשותו וצריך הפקר גמיר ולשכיגיע זמן איסורי' נמי לא מהני דכל דיבור דלשעתי' לא מהני אח"כ כנ"ל ואי תקשי לך לפי מאי דקיימ"ל הלכה מרווחת דמבטלין בשעת הבדיקה מאי מהני אז הביטול הי' עדיי' שעת היתרא וצריך הפקר גמור לענ"ד נראה לחלק דודאי ביטול גרידא לא מהני קודם זמן איסורא. אבל אי בודק ומבער ג"כ אז שפיר מהני הביטול והר"ן בזה לשיטתו דס"ל בריש פירקן דבדיקה וביעור גם הביטול שניהם מדאוריי' ובחד מנייהו סגי הלכך אי בדק וביער כהלכתו אף שנשאר אצלנו חמץ בפסח אשר שכח או שגה בבדיקתו. אינו עובר עליו למפרע כיון דכבר קיים מה שציוותה התורה ולענ"ד הטעם פשוט דכיון דבאמת כל חמץ אינו ברשותו של אדם אלא שהכתוב עשאו ברשותו לעבור עליו. אמנם אם זה עשה לבדוק ולבער כל חמצו ממילא לא עשאו הכתוב כו' דמאי הוי לי' למעבד יותר מאשר עשה. וממילא החמץ השכוח לא הי' ברשותו כלל ואינו עובר עליו למפרע אלא משעת מציאתו ולהלן ודלא כשיטת הטור הביאו המג"א בסי' ת"ד סק"ח דהוי כאוכל חלב בשוגג ועיי' שם במג"א. ואמנם ר"י אמר רב חידש דהבודק צריך שיבטל משום שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתי' עלי' ויעבור עליו משעת מציאותו ואילך אבל קודם לכן בלא"ה אינו עובר עליו. והנה הר"ן ז"ל בהלכות ריש פ' הכותב ס"ל דהא דאמרי' נחלה הבאה לו לאדם ממקום אחר אדם מתנה עליה שלא ירשנה דבכל נחלה דאוריי' סילק בלשון גרוע מהני ומובא במל"מ ה' אישות פכ"ג. לפ"ז י"ל דלכך מהני הביטול אחר שבדק דלא גרע הביטול מסילק בלשון גרוע כמו דין ודברים אין לי בנכסייך דהא בביטול זה כל רצונו לסלק עצמו שלא יזכה בו בשפת מציאותו ומשם ואילך כיון דעד שעת מציאותו בלא"ה אינו עובר עליו כיון דבדק וביער ועשה מה שציוותה התורה ממילא דעד שעת מציאותו אינו ברשותו והוי כהפקר גמור דבאמת כל חמץ אינו ברשותו של אדם והוי הפקר רק דהכתוב עשאו ברשותו לעבור עליו. וזה כיון שאינו עובר עליו דבדק וביער כנ"ל לא עשאו הכתוב ברשותו וממילא נשאר החמץ אינו ברשותו עד שעת מציאותו דאז הדר אוקמי' ברשותו לעבור עליו משם ואילך והוי חמץ זה כנחלה הבאה לאדם ממקום אחר ומהני הביטול כמו סילק שלא יזכה בו משעת מציאותו ואילך דאפי' בנחלה דאוריי' מהני סילק. אך כ"ז שפיר אם בדק וביער כדינו דאז מהני ביטל שלא יזכה בו משעת מציאותו ואילך. אבל בביטל לחוד בלא בדיקה ודאי דלא מהני קודם זמן איסורא כיון דמעולם לא יצא החמץ מרשותו ומיד כשיגיע זמן איסורו עובר עליו וצריך הפקר גמור ככל דבר שהי' ברשותו של אדם ורק בזמן אי' מהני הביטול מטעם שכ' הר"ן הואיל בלא"ה אינו ברשותו כנ"ל ולפ"ז אתי שפיר מה שהשיבו חכמים לר"י אם לא מצא עצים לשורפו יהי' יושב בטל דהתם קאי אמפרש לים ויוצא בשיירה וכמו שפי' רש"י ולכן כיון שהוא קודם זמן איסורא לא מהני הביטול גרידא כלל ומיושב קו' אחרונים הנ"ל. תמצית דברינו לנידן דידן דהדין אם הבעלים דאף דביטל מטעם הפקר לדעת הר"ן מ"מ הביטול אינו מועיל אלא לסלק עצמו לשכימצא חמץ אחר זמן איסורא ברשותו שלא יעבור עליו אבל להזמן שהוא קודם זמן איסורא לא מועיל הביטול החמץ השכוח ברשותו ושום אדם לא יוכל לזכות בו כנלע"ד

ואמנם מדברי הרא"ש והטור וטו"ז ומ"א נראה לכאורה דס"ל להיפיך דהרא"ש בפסקיו כ' דהא דאמר רב הבודק צריך שיבטל והוי הפקר ולאו דידי' ואינו עובר עליו ושוב מביא תשו' רש"י דנוהגים לבטל גם ביום וכ' טעמים הרבה וחד מנהון הוא משום שחוזר וזוכה בהחמץ שביטל מערב ומשמע מטו"ז ומ"א סי' תל"ד שטעם זה הוא העיקר ולפ"ז מוכח דמיד שביטל יוצא החמץ מרשותו והוי הפקר דאל"ה מאי חוזר וזוכה בו שייך כאן הא אינו יוצא מרשותו כלל עד שעת איסורא אלא ע"כ דס"ל דמיד בביטל יוצא החמץ מרשותו וממילא כל אדם יוכל לזכות בו כבשאר הפקר ומעתה לפ"ז הדין עם הזוכה דבהיתרא אתי לידיה. הן אמת שלדעת הרא"ש קו' הר"ן הנ"ל במקומה עומדת דמאי מהני הפקר כזה. והנראה לענ"ד ליישב. דהנה בש"ס פסחים ד' ט"ו על הא דהבודק צריך שיבטל מ"ט אי משום פירורין פירורין ממילא בטלו כו' הא תני' סופי תאנים כו' אין בו משום גזל ופטורין מן המעשר בזמן שאין הבעה"ב מקפיד עליהם ופי' רש"י דהפקר פטיר מן המעשר ע"כ הרי משמע מסוגיא זו דדבר שאינו חשוב מצד עצמותו ואין הבעה"ב מקפיד עליו הוי הפקר ממילא אף בלי שום דיבור הגורם להפקעת רשות ולפ"ז י"ל דלהכי מהני הביטול שיחשוב החמץ בלבו כאלו הוא דבר שאין בו צורך כלל ונחשב בעיניו כעפרא בעלמא והחמץ בעצמותו ג"כ אינו חשוב מצד עצמותו דהא איסורי הנאה הוא וכיון שכלפי שמי' גליא דהבעה"ב אינו מקפיד על החמץ ובלבו נחשב כעפר ממילא הוי הפקר כמו סופי תאנים ואף בלי שום דיבור. וכן מצאתי סברא זו ברמב"ן לחי' על פסחים דאפי' לר' יוסי הגלילי דחמץ בפסח מותר בהנאה וא"כ הוי ברשותו אפ"ה מהני הביטול לדידי' כמו בסופי תאנים דהוי הפקר ואף דלא שייך לסברת הר"ן הנ"ל וזהו דבר חדש ולא ידע מזה השאגת ארי' דלהנחה זו הרבה דבריו מסתלקין עיין בתשובתו שם. היוצא מזה די"ל דאף דכ' הרא"ש דטעמא דנוהגים לבטל שנית ביום משום שחוזר וזוכה בו היינו משום דלגבי בעלים שפיר נחשב להפקר גמור כמו סופי תאינים. אבל ודאי מודה הרא"ש דגם אחר לא יוכל לזכות בהחמץ שביטל בשעת היתרא דהבעלים יכולין לומר אנו מקפידי' עליו עדיי' ולא יצא מרשותינו כלל בשעת היתרא כמו בסופי תאנים דאם הבעה"ב מקפיד הוי גזל נמצא לפ"ז כ"ע מודו דהדין עם הבעלים כ"ז נראה לענ"ד. ותמצית תשובת הגאון הנ"ל להסכים עמי לדינא מטעם דקיימ"ל באו"ח סי' רמ"ד דכל שמפקיר להפקיע