שו"ת מהרא"פ פב

כידו אפי' לדבר עבירה הן אמת שהקצות חושן שם ק"ה חולק אפני יהושע הנ"ל וז"ל דלא אמרינן אין שליח לדבר עבירה אלא כגון כהן שאמר לישראל צא וקדש לי אשה גרושה דיש עבירה למשלח אבל אם הוא עבירה לשליח וליכא עבירה למשלח אינו ענין לשליח לדבר עבירה וראי' לזה מדברי תוס' גיטין י"ב במי שליקט את הפאה ואמר זה לפלוני עני דר"א אומר זכה לו וחכמים אומרים יתננה לעני הנמצא ראשון ואמרינן שם דרבנן ס"ל משום דכתיב לא תלקט לעני לא תלקט לו לעני והקשה תוס' למ"ד כל מילתא דא"ר לא תעביד אי עביד מהני א"כ ליקני העני וקשה דהרי השליח עבר אממרא דרחמנא ונימא דאין שליח לדבר עבירה אלא ודאי היכי דאין העבירה להמשלח רק לשליח לא שייך אשלד"ע ושפיר הוי שליחות מעליא ע"כ. ולענ"ד נראה בעזרת השם דנכונים דברי הפני יהושע ולא קשה מידי מגיטין דלכאורה לפי הטעם שכ' הפנ"י דלמ"ד תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קני אפי' בעשאו שליח משום דאשל"ע יש לחקור מ"ט דמ"ד דתופס לבע"ח במקום שח"ל קני והלא הלכה פסוקה הוא דאין שליח לדבר עבירה ופשיטא דזה לא ניתן לאמור דפליגי איזה חשיב דבר עבירה או לא דהוא דוחק גדול אבל י"ל דס"ל לפני יהושע דבהא פליגי דמאן דס"ל קני ס"ל דלא אמרינן אשל"ע אלא היכא דאיכא עבירה למשלח אבל הכא בתופס לבע"ח דליכא עבירה למשלח ל"א אשל"ע אבל למאן דס"ל תופס לבע"ח לא קני ס"ל דאפי' היכי דליכא עבירה למשלח כיון דאיכא עבירה לשליח אמרינן ג"כ דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ואין שליח לדבר עבירה והשתא א"ש דלאחר דמסקינן שם בגיטין דכ"ע אפי' רבנן ס"ל דתופס לבע"ח בשח"ל קנה ושאני התם בפאה משום דכתיב לא תלקט שפיר הקשה תוס' דלמ"ד כל מילתא דאמר רחמנא וכו' מהני א"כ קני ואין לומר דאין שליח לדבר עבירה דהרי השתא קיימינן דגם רבנן ס"ל דתופס לבע"ח קני והכא שאני דכתיב לא תלקט וממילא דס"ל לרבנן דלא אמרינן אשל"ע אלא היכא דאיכא עבירה למשלח אבל בתופס לבע"ח דליכא עבירה אלא לשליח שפיר אמרינן דיש שליחות א"כ שפיר הוקשי' תוס' דלמ"ד כל מלתא וכו' מהני הכא קני דלא שייך אין שליח לדבר עבירה כיון דליכא עבירה למשלח. אבל למסקנא דקיימ"ל דתופס לבע"ח לא קני אפי' בעשאו שליח א"כ פ"כ ס"ל דאפי' היכי דליכא עבירה למשלח רק לשליח אפי"ה אמרינן בי' אין שליח לדבר עבירה ונכונים דברי הפני יהושע. עכ"פ מוכח דהיכי דאמרינן יד פועל כיד בעה"ב לא שייך אשל"ע

אמנם השער המלך רפ"ב מהל' תרומת הוקשה קושיא עצומה על כלל זה דיד פועל כיד בעה"ב מהא דאיתא ב"ק נ"א דפריך הש"ס בור של שותפים היכי משכחת לה אי בדשוויא שליח הרי אין של"ע והקשה הרשב"א בחידושיו שם דלמא מיירי דשוויא שליח נכרי. ותירץ דאין שליחות לעכו"ם אפי' אינהו לדידן ע"כ והשתא אם איתא לדברי הפוסקים הנ"ל דאע"ג דאמרינן אין שליחות לנכרי מ"מ פועל דבשכר שאני דידו כיד בעה"ב א"כ אכתי תיקשי אמאי לא משני הש"ס דמשכחת לה בששכרו פועל גוי דידו כיד בעה"ב וכן תיקשה ג"כ למה שנתבאר מדברינו דאפי' בפועל ישראל אמרינן ידו כיד בעה"ב ולא שייך בי' אין שליח לדבר עבירה וכמבואר לעיל א"כ תיקשה הרי משכחת לה דשכרו שנים לישראל פועל שיחפור את הבור דלא שייך אין שליח לדבר עבירה כיון דידו כיד בעה"ב והי' לכאורה מוכח מזה דאין חילוק בין שליח לפועל דלעולם אמרינן אין שליחות לנכרי. ואין שליחות לדבר עבירה היפך מה מה שכ' הפוסקים לעיל והיפך מה שבארנו

והנראה לענ"ד בסייעתא דשמיא לישב קושי' זו דהנה הא דאמרינן יד פועל כיד בעה"ב וכן הא דאמרינן יד עבד כיד רבו מקורו מש"ס כב"מ צ"ו דאבעי לה האומר לעבדו צא והשאל עם פרתי אי הוי שאילה בבעלים או לא אמר רבא מסתברא דיד עבד כיד רבו דמי ואפי' אי שלוחו אינו כמותו לענין שאילה בבעלים מ"מ מצד ידו מהני והיא נלמד מסברא וכמו שאמר רבא להדיא מסתברא ונראה לענ"ד דאין הסברה ישרה מחייבת יותר רק אם העבד של רב אחד אז כל מעשה העבד נחשב כאלו עשה רבו ואם הוא עבד של שני אדונים אז ג"כ חשוב המעשה כאילו עשאו שניהם המעשה זה מקצתו וזה מקצתו דהרי לכל אחד ואחד מהאדונים יש לו חלק בהעבד להכי גם במעשה שלו יש לכל אחד חלק כאילו עשאו ודומה כאילו מצא העבד מציאה דיש לכל אחד מהאדונים חלק בהמצאה וחולקין אבל אין סברא לומר דבעבד של שותפין שעשה מעשה שיהי' נחשב כאילו עשה כל אחד ואחד מהאדונים כל המעשה ואם חפר העבד בור עשרה טפחים יהי' נחשב כאלו כל אחד מהאדונים חפר עשרה טפחים דזו מניין לן והלא די שנאמר שחשוב חפירה זו כאילו חפר אדון זה חמשה טפחים וזה חמשה טפחים אבל איזה סברה ישרה יחייב לומר שחשיב כאילו כל אחד עשה את כל המעשה והשתא א"ש דבשלמא בדין דשליחות שפיר אמרינן דשנים שעשאו שליח שיעשה מעשה שחשיב כאילו כל אחד ואחד עשה את כל המעשה בעצמו משום שנלמד מושחטו אותו כל קהל וכו' דאחד שוחט בשביל כל ישראל וחשוב כאלו כל אחד מישראל שחט פסחו בעצמו וגמר כל השחיטה דלא שייך שליחות על מקצת סימנים וע"כ הוא מגזירת הכתוב כן הוא דשליחות מהני וחשיב כאלו כל אחד ואחד משולחיו עשה כל המעשה ולפי"ז שפיר הקשה הרשב"א דהרי משכחת בור של שני שותפין שעשאו שליח נכרי דאז חשיב כאילו כל אחד מן השותפין עשה את כל הבור וכל אחד חפרו כולו ושפיר שניהם חייבין אבל אי אתינן עלה מטעם יד עבד כיד רבו ויד פועל כיד בעה"ב אין הסברא מחייבת לומר יותר רק דחשיב כאלו זה חפר חמשה טפחים וזה חמשה טפחים ועל זה לא נתחייבו שניהם כמבואר בגמרא שם ולכך לא מהני הך תי' דיד עבד כיד רבו כלל לומר דכל אחד מהשותפים חפרו את כל הבור ושליחות שאני שמהני מגזירת הכתוב ומיושב קושית שער המלך הנ"ל

ובאמיתת סברה דידן נתישב לי עוד קושיא חמורה שהקשה השער המלך בריש פ"כ מהל' קרבן פסח בקדושין מ"ב איתא דפריך הש"ס שליחות בקדשים מנ"ל דלמא מיירי הפסוק ושחטו אותו וכו' דילפינן מיני' שליחות דוקא היכי דאית לו שליחות בגווי' אבל בדלית לי' שותפות מנ"ל דמהני שליח וכ' התוס' ד"ה ודלמא וכו' ואין לומר אין הכי נמי דאי לית לי' שותפת בגווי' לא מהני שליח דהרי תנן בפסחים אמר לו רבו וכו' ומוכח התם דמיירי בשליח גרידא בלא שותפת והקשה השעה"מ מאי ראיי' איכא מהא דאמר לו רבו הא מיירי הש"ס מעבד כנעני דהרי עלה פריך הש"ס מה שקנה עבד קנה רבו וזה הדין לא שייך אלא בעבד כנעני דבעבד עברי מציאתו לעצמו וכיון שכן שאני התם דיד עבד כיד רבו ומהני אפי' היכי דלא מהני השליחות וכמו גבי שאילה בבעלים ומה שתירץ שם השער המלך דס"ל לש"ס דמתני' סתמא תנן עבד ומיירי בין בעבד כנעני ובין בעבד עברי ומה שפריך הש"ס מה שקנה עבד קנה רבו אעבד כנעני פריך וממה דמכשיר מתני' עבד עברי מוכח דיש דין שליחות דבעבד עברי לא שייך יד עבד כיד רבו. אך אין דברי שער המלך מחוורים כלל דהרי כבר הראינו לדעת מש"ס ופוסקים דגם בפועל ובשכיר אמרי' בי' יד עבד כיד רבו ומטעם דשכירות ליומא ממכר הוא והוי כאלו גופי' קננו לו ובאומר לשכירו צא והשאל עם פרתי הוי ג"כ שאילה בבעלים כמו בעבד כנעני ועוד הרי מבואר במס' ב"מ י"ב ע"ב דלר' יוחנן ורבא כל מציאת עבד עברי לבעל הבית זולת בעבד ניקב מרגליות או במגביה מציאה עם מלאכתו שאז דוקא לעצמו אבל בלאו הכי לעולם של בעה"ב ויד עבד כיד רבו ואפי' לרב פפא דמשני כגון ששכרו ללקט מציאות מ"מ מבואר בטור וב"י דאפי' בעבד ישראל שלקחו סתם ואמר לו שילקוט מציאות קנה לרבו ומטעם דיד עבד כיד רבו א"כ הרב שאמר לעבדו ישראל צא שחוט עלי את הפסח מדוע לא יהני מטעם יד עבד כיד רבו לכולי עלמא וא"כ אפי' אי מתני' דאמר לו רבו מיירי בישראל אפי"ה מהני מטעם יד עבד כיד רבו ואכתי תיקשי שליחות מנ"ל

אך בדברינו הנ"ל יתורץ היטב בעהי"ת דהרי מבואר שם בקדושין דסבירא לן אין שוחטין את הפסח על היחיד וכמו דמסקינן שם וא"כ פ"כ הך מתניתן דאמר לו רבו וכו' מיירי שהי' עוד אחד נמנה על הפסח חוץ מרבו א"כ בממנ"פ מוכח מכאן שליחות דאי הי' אחד רבו ואחד איש דעלמא א"כ מוכח שליחות מדמהני השחיטה לגבי איש דעלמא דלא שייך לגבי' יד העבד כיד רבו ואי הי' העבד של שניהם א"כ לא שייך לומר דלהכי מהני משום דיד עבד כיד רבו דהרי ע"כ אנו צריכין לומר שיהי' חשוב כאילו כל אחד ואחד שוחט כל קרבנו בעצמו וזה נגד הסברא כאשר בארנו לעיל וכיון דבשחיטת פסח פ"כ לא סגי במה שנאמר שחשיב כל אחד כאילו שחט מקצת הסימנים וצריך שיהי' נחשב כאילו שחט כולו א"כ מוכח דאין זה מטעם יד עבד כיד רבו רק דמטעם דיש שליחות ומהני שיהי' חשוב כל אחד כנגמר כל השחיטה על ידו ושפיר ילפי' מזה שליחות וא"ש

ויערב לנו לישב בדברינו אלה קושית המהרש"א שם בקדושין דאמאי לא מייתי הש"ס מיד הך מתני' דאמר לו רבו וכו' ללמוד ממנה דיש שליחות בקדשים כיון שמשנה זו מקדמת