שו"ת מהרא"פ פא

תקשי לן מדוע לא ביאר לן הרמב"ם הנ"ל דדוקא היכי דאמרו כולם לאסהודי קאתינן ואמר א' בחקירות א"י אז תתקיים עדות בשאר כיון דלא שייך נטפל באומר א"י וכנ"ל אבל היכי דאמרי למחזי קאתי א"כ אכתי עדותן בטלה באומר א"י כיון דלא הוי טעמא משום דנטפל לע"ע אלא משום דאינם נחשב כו' וכנ"ל אלא ע"כ מוכח דאפי' בלא נתכוונו להעיד אפ"ה דוקא ביודעי' בפיסול אז אמרי' דעדותן בטלה אבל בלא"ה עדותן קיימת ולכן שפיר סתים הרמב"ם דבאומר א"י בחקירות תתקיים העדות בשאר וא"ש

והנה הש"ך בסי' ל"ו ס"ק יו"ד הביא מחלוקת תשו' מהר"ם אלשקר עם מהר"י בי ר"ב היכי דלא כיוון בשעת ראי' להעיד ובא לב"ד והעיד אם העדות בטיל על פי הפסול שהעיד דדעת מהר"י בי ר"ב וכן הסכים הש"ך שם דכיון דלא כיוונו להעיד בשעת ראיי' ורק אח"כ בשעת העדות העידו ביחד אז אמרי' תתקיים העדות בשאר והמהר"ם אלשקר חולק וסובר דאפ"ה עדות כולן בטלין ומסוגי' הנ"ל מוכח לענ"ד כמהר"ם אלשקר דהרי זה שאומר בחקירות איני יודע מסתמא לא כיוון להעיד דאילו הי' בדעתו שרואה כדי להעיד מסתמא הי' רמי' אנפשי' לידע באיזה יום ובכל שבע חקירות דמסתמא אדם יודע דכל הרוצה להעיד צריך שידע באיזה זמן ראה וגם הי' לו לשאל העדים שהי' עמו על הזמן ועוד הרי מתני' סתמא קתני דמשמע דמיירי בכל אופן ואמרי' דמתני' דלא כר"פ דלר"ע העדות בטל דאותו שאומר אינו יודע נחשב כקרוב או פסול ואי כמהר"י בי רב אפי' כר"ע אתי' מתני' דדלמא מיירי מתני' היכי שלא כיוון לראות וממילא דאינו פוסל וכנ"ל אלא ע"כ מוכח מזה דמתני' מסתמא בכל אופן מיירי בין כיוון לראות כדי להעיד או לא ומשו"ה אמרי' דמתני' דלא כר"ע אלמא דלר"ע לעולם העדות בטיל אפי' לא כיון בשעת ראיי' להעיד כיון שהעידו יחד נצטרף עדותן ושפיר מוכח כמהר"ם אלשקר הנ"ל

ובשבת תשובה שנת תרכ"ג לפ"ק אמרתי בזה לפטור את כל ישראל מדין שמים אשר אנו נדונין עליה בראשית השנה ונכתב ונחתם לחיים טובים דהנה התומים ריש סי' ל"ז מביא מחלוקת הפוסקים בבע"ד אי מעיד בעצמו בב"ד אם פוסל העדות או לא ותלי' בפי' הש"ס מכות ז' בהא דמשני יקום דבר במקיימי דבר הכתוב מדבר דלפי' רש"י שם דבא לאפוקי עושי הדבר דהבעל דין ועושי דבר אינו בגדר פדות כלל וממילא דאינם פוסלים שאר עדות אם מעידן עמן ואמנם לדעת התוס' ורא"ש דהכוונה במקיימי דבר דהיינו באותן שבאו לב"ד אבל הבעלי דינים אינם באין לבד להעיד ולפ"ז גם הבע"ה נחשב בגדר עדות רק דכיון דאינם באים לב"ד להעיד אינם פוסלים ותתקיים עדות בשאר ע"ש. והנה בראש השנה אדם נידן בב"ד של מעלה עפ"י עדים וכמבואר במדרש דכל השנה השטן מקטרג והקב"ה דוחהו לראש השנה ובר"ה אומר הקב"ה הביא עדים והנה העדים מעידין על מעשה אדם שרצח וגנב וכדומה והנה אנחנו בעצמינו באין לדין ומתודין חטאתי עויתי כו' וא"כ גם אנחנו מעידין על מעשינו ולדעת תוס' ורא"ש גם הבע"ד חשיב בגדר עדות כדי לבטל שאר עדות ולדעת מהר"ם אלשקר הנ"ל אעפ"י שלא כיוון לראות כדי להעיד כיון שמעידין יחד מ"מ נתבטל העדות ולכן אנו פטוריין מהדין כיון דאנו הבעלי דינם ג"כ מעידן על מעשינו ואף שבשעת עבירה לא נתכוונו לראות כדי להעיד מ"מ נצטרפו פדות שלן ונתבטל כל העדות ואנו פטורין וא"ש. ובזה יש לפרש המדרש הנ"ל שבר"ה בא השטן לקטרג על ישראל והקב"ה אומר לו הביא ערים ומביא החמה להעיד על עוונת ישראל והוא מעיד ואומר לו הקב"ה הרי עד אחד וע"א אינו נאמן והוא הולך להביא את הלבנה ואינה מוצאה שהיא מסתתרת ונכסית שנאמר בכסא ליום חגינו ע"כ דקשה לכאורה מה בכך שהלבנה נכסת בראש השנה והרי בינונים תלוים ועומדים עד יום כיפור ואז כבר נראת הלבנה ותעיד אז ח"ו ויהי' שני עדים אבל בהנ"ל א"ש דהרי מבואר במגן אברהם בסי' תקפ"ד סק"ב דאסור להתוודת בר"ה ע"ש וא"כ אם הי' שני עדים על מעשינו בר"ה ח"ו הי' הדין נגמר שלא לטובה על שונאי ישראל דאז אין אנו יכולין להעיד על מעשינו ולהתוודת כנ"ל. אבל כיון שאז הלבנה ניכסת וליכא עדים ואח"כ בימי תשובה ויו"כ אף דהלבנה ניגלת ואיכא עדים מ"מ אין בכך כלום דהרי גם אנו בעצמנו מעידים ואנחנו בגדר עדות ונמצא א' מהן קרוב או פסול כל העדות בטלה ואנחנו פטורים מהדין ונכתבים לשנה טובה: תשובה מ"ו

על דבר השאלה הנוגע לכלל דת ישראל הקדושה אשר נדרשתי בכלל רבני אונגארן ה' יחיים לטובה מאת הרבנים סכטי נאליציען ני' הנדפס בעלה מיוחדת גליון למ"ע מחזיקי הדת. תוכן הדברים אם מותר לנו להעלות אותן פושעי ישראל העוברים עבירות ביד רמה. לשום התעלות ולשלוח אותן בשליחות להמליץ בעדינו ולתקן תקנות קבועת בעד כלל ישראל. והסכימו חכמו גאליציען ה' יחיים שאסור. וזה לשונם שם. נחזור בקיצור לעיקר הדין למסקנא אליבא דכל הדיעות כו' ואסור להעלותן לשום התעלות ולשלוח אותם בשליחות ישראל בין לאותן הפושעים אשר יש להם עדיין דין ישראל מחייב שולחן בידי שמים לכולי עלמא חוץ מדעת התוס'. ולרוב הפוסקים שכ' חייב השולח היכי דלא ידע השליח שהוא עבירה. וגם לדעת הש"ך שפסק בנמוקי יוסף דאפי' בלא ידע השליח אמרינן אין שליח לדבר עבירה הכא מודה וכו' יען כי לא מאמין בנותן התורה הרי הוא כגוי גמור ויש שליחות לחומרא להרבה פוסקים מדאורייתא וכו' עכ"ל ושם אנו מצווים ועומדים בשם גדולי הדור שנגלה את דעתינו על פי התוה"ק וכקטן כגדול ישמעו לזאת אענה גם אנכי העני את אשר ישים ה' בפי. הגם שהדברים הנאמרים לעיל כנים ואין לפקפק בהן כלל בכל זאת יש לפי עניות דעתינו להוסיף על דבריהם איסור כאשר אבאר

דהנה התשב"ץ מובא בבית יוסף ח"ג סי' שפ"ח והביאו הרמ"א להלכה בסעי' ט"ו דאם השליח הוחזק לעבור אותן עבירות אמרי' יש שליח לדבר עבירה ואפי' בדיני אדם חיים שולחו דלא שייך לומר דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין כיון שזה הוחזק שאינו שומע לדברי הרב ואף שהש"ך שם חולק על דין זה ומוכיח דאפי' בכהאי גוונא אשל"ע עיי' שם מ"מ הלא בתשובת שבות יעקב ח"א סי' קע"ד חולק אש"ך ומסכים הלכה למעשה כרמ"א וגם העטרת צבי על ח"מ שם חולק אש"ך ופוסק כרמ"א גם הגאון בס' מלוא הרועים בכלל שליח לדבר עבירה אות ט"ז וי"ז מתרץ קושית הש"ך וסותר הוכחתו ומסכים ג"כ לרמ"א. ומעתה אותן האנשים אשר המה מוחזקים לעבור על מצות ה' והדבר ידוע ומפורסים שכן היא אם יבחרו בהם שיהי' שלוחם אז אמרינן יש לשליח לד"ע ומחייבו השולחן אותן כאלו עשו העבירות בעצמן ואין אנו צריכים לטעם דיש שליחות לנכרי

אמנם בר מן דין נלענ"ד לחייב השולחים הללו אפי' אי נימא דאין שליח לדבר עבירה בשום אופן והוא עפ"י מש"כ בתשובת מחנה אפרים הל' שלוחין סי' י"א דהוכיח מן הש"ס דיש חילוק בין שליח הנעשה על פי דיבור ובין שכיר ופועל דבשכיר ופועל אמרי' יד פועל כיד בעל הבית דמי ומהני אף במקום דלא מהני שליחות כגון בשולח לנכרי דקיימ"ל אין שליחות לנכרי אבל אם שכרו לנכרי שיעשה לו מעקה אז אמרינן יד פועל כיד בעה"ב ומברך הבעה"ב כאילו עשה בעצמו המעקה ומביא ראיי' מירושלמי דמס' פאה וכן פסק בתשובת מהרשד"ם ח"מ סי' שפ"ז מובא בס' ארעא דרבנן בכלל אין שליחות לעכו"ם אות ה' דגבי פועל דאמרינן בי' יד פועל כיד בעל הבית לא שייך דין דאין שליח לנכרי דלאו מטעם שליחות ואתינן עלה אלא מטעם דהוי כידו. וכן הסכים ברי"ט אלגזי בפירושו על הלכות בכורות וחלה לרמב"ן באות נו"ן ועיי"ש ומזה למדו והוסיפו ג"כ בס' ארעא דרבנן הנ"ל ובס' שער המלך רפ"ב מהל' תרומת דכל היכי דהשליח הוא מושכר לדבר זה או פועל דאמרינן בי' יד פועל כיד בעה"ב אפי' אם הוא שליח לדבר עבירה מ"מ לא אמרינן בי' אין שליח לדבר עבירה כמו דלא אמרינן בי' אין שליחות לנכרי כיון שהוא כידו ממש ולא מטעם שליחות יעיי"ש

ולענ"ד כן מוכח מגמרא ב"מ דף יוד ע"ב דפריך הש"ס ומי איכא מ"ד דחצר משום שליחות איתרבאי והא תניא בידו אין לי אלא ידו גגו חצירו וכו' מנין ת"ל אם המצא תמצא ואי אמרת חצר משום שליחות איתרבאי א"כ מצינו שליח לע"ד אבל אי אמרינן חצר משום יד איתרבאי לא תיקשי כלום דא"כ מצינו יד לד"ע דלמה דהוי כידו אינו חסרון מה שהוא לדבר עבירה וממילא היה כפועל דאמרינן בי' ידו כיד בעה"ב מהני אפי' לדבר עבירה

עוד יש להביא ראי' מדברי הש"ך בח"מ סי' ק"ה סק"א בישוב דברי רש"י שכ' דתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים מהני כשעשאו שליח דכוונתו בשכרו שיהי' שליח דאז הוי כפועל וידו כיד בעה"ב ולהכי שפיר קנה אבל בדיבורא בעלמא אפי' עשאו שליח לא מהני עיי"ש והנה הפני יהושע בפ' הכותב גבי ימר בר חשו כ' דטעמא דתופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים לא קני אפי' כשעשאו שליח משום שאין שליח לדבר עבירה ואפ"ה אם שכרו לכך מהני משום דידו כיד בעה"ב הרי מוכח דפועל ושכיר שאני משליח דידה