שו"ת מהרא"פ ח

הבלתי בעל' תכלית הנעלמה מעיני כל חי רק שיבראו באופן ותכונה כזאת. ואחרי שהשר של שרצים מבין זאת. לכן המה משבחים ואומרים שירה הנאותה והיאותה להם מאוד וזה יהי כבוד ה' לעולם אף שאנו הברואים היותר שפלים ונמאסים שבכללות הבריאה מ"מ אין זה נחשב חלילה לפחיתות הכבוד להבורא אותנו כי אדרבה יהי כבוד ה' לעולם וכן אנו מודים ויודעים כי לא מחמת העדר טובו בעת עצבון וכעס ברא אותנו תל תכונה פחותה ומאוסה כי אדרבה כי לעולם ישמח ה' במעשיו ואין בו ח"ו מדות המגונת אשר יגרמו לו עצבון וכעס כי עוז וחדוה במקומו רק הטעם שלא נוכל לקבל טובה יותר ובשפלתינו ירצה השי"ת ויושלם תכלית הנרצה בכלל הבריאה כמו בשאר הברואים היקרים. ונכון

ויש לפרש עוד סמוך לענין זה פסוקים שבתהילם ה' מלך גאות לבש לבש ה' עוז התאזר אף תיכון תבל בל תימוט. נכון כסאך מאז מעולם אתה יש לדקדק ויפלא דלמה משבח הכתוב את ה' ית"ש שלבש מעטה גאה הגאווה והלא הגאווה מדה מגונה ומשה רבינו נשתבח במדת ענוות שלו גם מצינו ג"כ שהשי"ת במקום שנמצא גדולתו שם אתה מוצא ענוותנתו וכמו שאמרו חכמז"ל גם יש לדקדק מדוע לא כתב לבש ה' עוז אזר ומדוע כתב לשון התאזר דמשמעו על ידי אחרים התאזר גם סמיכות אף תיכון תבל צריך ביאור

ויראה לעניות דעתי בסייעתא דשמיא לפרש על פי מה שלמדתי בספר שומר אמונים להמקובל מו"ה יוסף אירגאס זצלל"ה דף י"א דשאל שאלתיאל וז"ל כיון שהאין סוף ב"ה וב"ש הוא הטוב והמטיב בעין יפה ואין כילות וצרת עין לפניו מדוע לא האציל את כתר עליון באופן שיהי' שווה לו ממש היד ה' תקצור? והשיב יהוידע מפני שהוא מן הנמנע שהאלוה יעשה אלוה אחר כמותו שווה לו ממש ולא מפני חסרון יכולת האין סוף רק מפני היותו כתר עליון עלול מפני שקדם אליו בהעדר לזאת לא יסבול ענינו להדמות אל עילתו כי איך ישתוה האפשרי מציאות אל מחויב המציאות ואור שהמאציל ב"ה וב"ש יטיבהו בכל טובה לא אפשר להנאצל לקבל טובה ושלימות עד שיהי' שווה לו ממש ומה שהוא נמנע להעלול אינינו חסרון בחיק האין סוף ב"ה וב"ש אם לא יפעילנו דהרי אי אפשר אל העלול לסבול שני הפכים שיהי' עלול ובלתי עלול. עלול כיון שקדם לו ההעדר ובלתי עלול שיהי' שווה לעילתו לכן אין זה חסרון בחיק האין סוף ב"ה אם לא יעשנה בשלימות יותר ע"כ דברי שומר אמונים ופירשנו בזה הפיוט אדון העולם שאנו אומרים בפתח תפילתן. והוא היה והוא הוה והוא יהי' בתפארה והוא אחד ואין שני להמשיל לו להחבירה. בלי ראשית ובלי תכלית ולו העוז והמשרה ירצה שבא לישב קושיא הנזכרת דמדוע הוריד ה' ראשית אצלותו שהוא כתר עליון ממדרגתו שלא ישווה לו שיווי גמור והלא הוא כל יכול וטוב ומטיב לכל ועל זה שפיר השיב כיון שהמאציל ב"ה וב"ש הוא הי' בלי ראשית ואין סוף מטעם זה הוא אחד ואין שני להמשיל לו להחבירה דאי אפשר להנאצל והוא השני להיות נאצל וחבר בשיווי גמור להמאציל ב"ה כיון שהיה להנאצל העדר אבל המאציל ב"ה הוא היה הוה ויהיה בלי ראשית ובלי תכלית ואיך ישווה לו העלול שהי' לו פעם העדר וזה מטעם שלא יוכל הנאצל לקבל דבר שלא יסבלהו הרעיון שיהי' שני הפכים עלול ובלתי עלול ואין זה חסרון בחיק המאציל וזה פירוש הפיוט הנ"ל כיון שהמאציל ב"ה וב"ש הוא היה והוא הוה והוא יהיה א"כ לא קדם לו העדו מטעם זה הוא אחד ואין שני דהיינו כתר עליון הנאצל להמשיל לו ולהחבירה ואי אפשר שישווה הכתר עליון ולהיות חבר להמאציל ב"ה מטעם שהנאצל היה בפעם נעדר אבל לעולם הי' יכולת ביד המאציל הרי לו העוז והמשרה והוא כל יכול רק שהכתר לא יוכל לקבל. ונכון

ומעתה נבוא לפרש הפסוק הנ"ל ה' מלך גאוה לבש ירצה מאמר הכתוב בלשון תמיה וקושיא כי לאחר שנחליט ונאמר ה' מלך על כורחך מוכרח לומר שכוונתו לאתר שהאציל המאציל ב"ה וב"ש ראשית אצילתו כתר עליון על זה אצילות מלך המאציל דקודם אצילות לא שייך לומר ה' מלך דאין כאן עדי' דבר על מה שימלוך ואין מלך בלי עם ועל זה קשה אם כן גיאות לבש? והוא קושית שאלתיאל הנ"ל דהרי המאציל ב"ה וב"ש הוא טוב ומטיב לכל מדוע לא השווה את ראשית אצילתו שהוא כתר עליון שיהי' דומה לו בשיווי גמור ומדוע הוריד אותה שלא יהי' שווה ויהיה מלך עליו ואין לומר דהאין סוף ח"ו לא הי' לו יכולת על כך דהרי הוא כל יכול והיד ה' תקצור או היפלא מה' דבר וע"כ אנו מוכרחין לומר דרצה הא"ס ב"ה וב"ש שלא ישווה לו כתר עליון למען יהי' למטה ממדרגת המאציל כדי שימלוך עליו דהרי אם היה הנאצל שווה לגמרי לא היה מולך עליו דאיך ימלוך על השווה לו לגמרי ויובן ממילא שזה הי' ח"ו קצת גאווה אצל המאציל ב"ה וב"ש כאילו כביכול רודף את כבוד המלוכה וידוע דהגאווה מדה מגונה וזה שהקשה הפסוק ה' מלך על ראשית אצילותו שלא השווה אותו אליו א"כ גיאות לבש ל ותירץ הפסוק על זה כתי' יהוידע הנ"ל דחלילה וחס לא מחמת חסרון יכולת ולא מחמת גיאות אשר לבש ה' לא השווה לו ראשית אצילתו כי דבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים כי במקום גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו רק שהמניעה היא מפאת הנאצל בעצמו שאינו יכול להיות עלול ובלתי עלול שני הפכים בנושא א' כיון שהי' לו העדר ויש לו ראשית וממילא כיון שהמניעה הוא מצד הנאצל אין זה חסרון יכולת וגאוה להמאציל ב"ה וב"ש וזה שתירץ הפסוק על קושית ה' מלך גאות לבש פירוש ולא הכוונה שבעצמו לבש גיאות אלא לבש ה' עוז התאזר על ידי הנאצל שלא היה יכול לקבל יותר שלימות. מזה התאזר ונלבש הא"ס בעוז וגאוה. ונמצא שאין זה חסרון וגאוה להא"ס ב"ה וב"ש

עוד יאמר הכתוב אף תיכון תבל בל תימוט ירצה אפי' אי נניח שיש יכולת באצילת הראשון שמכונה פה בשם תבל לקבל כח ועצמה שיהי' בל תימוט לעולם והמאציל ב"ה וב"ש יטיבהו בכך מ"מ עדיי' איננו יכול להיות שווה להמאציל היינו משום דנכון כסאך מאז דהיינו כתר עליון המכונה בשם כסא מאז דהיינו משעת הבריאה ואצילת הראשונה ויש לו ראשית והיה לו העדר אבל מעולם אתה ירצה אתה המאציל ב"ה וב"ש מעולם אתה ואין לך ראשית ומעולם לא היה לך העדר. ואיך ישווה הנעדר ולא הי' לו מציאת קודם שנאצל עם המאציל אשר הי' בלי ראשית מעולם. ונכון

ועל קוטב זו שנתבאר שהמאציל ב"ה וב"ש הוא טוב ומטיב לכל והוא כל יכול להשפיע לכל נברא מרוב טובה רק שהנברא אינו יכול לקבל יותר אמרתי בעזה"י לפרש מדרש תמיה הביא רש"י בפי' החומש בפ' קרח על פסוק בוקר ויודע ה' את אשר לו אמר משה רבינו לקרח ועדתו גבולת חלק ה' בעולמו יכולין אתם להפוך בוקר לערב כן תוכלו לבטל את זו שנאמר ויהי ערב ויהי בוקר כו' ויבדל אלהים בין האור ובין החושך כך ויבדל אהרן להקדישו ע"כ. ויש להפליא מה ענין היפוך דמיון בוקר לערב למחלוקת קרח ומה תשובה היא על טענת קרח ולמה תתנשאו על קהל ה' ואם רצה משה רבינו לומר שזה אינו במציאת שיהיה כולם כהנים גדולים מאי ענין ויבדל אלקים כו' לתשובה זו

ונראה בסייעתא דשמיא לפרש עפ"י מה שראיתי בספר הכוזרי ופירושו אוצר נחמד מאמר חמישי סעי' ב' וז"ל ואמנם כן יהי' הפסוקים במעשה בראשית מבואר בביאור רחב שאחר שהורה הכתוב בענין בריאת חומר היולי בפסוק והארץ היתה תוהו ובוהו כמו שכתב הרמב"ן בפירוש התורה וחפץ ה' להלביש החומר זו להיות לו צורה וכמש"כ ורוח אלקים מרחפת על המים גזרה חכמתו יתברך שמו על סיבוב הגלגלים והיא כוונת מאמר יהי אור שעל ידו סיבוב הגלגל יתחילו צבאות השמים להתנוע תנועתם סביב הארץ וקבלו היסודות כל אחד צורתו והארץ קבלה עבות ועכירות יותר מכל היסודות ומיד אמר הכתוב וירא כו' את האור כי טוב ויבדל אלהים בין האור ובין החושך וזה יובן על פי חכמת הבטה הבנה ברורה כי האור אשר חוש הראות יוכל להרגישו אינו רק על ידי ניצוץ אור חוזר רצונו לומר אם אור השמש זורח על איזה דבר גשמי עב הניצוץ חוזר ומגיע לעין אבל אם השמש זורח על דבר דק כמו האוויר אז האור עובר בו ואינו חוזר לאחוריו וזאת הסיבה שאין אנו יכולין לראות מראה האוויר וכן המים אנו רואין קצת חשוכין בעבור שאין חוזרין לעין רק מקצת ניצוצי אור והשאר עוברין להלך דרך המים. אמור מעתה בעוד שלא קבל חומר היולי צורת היסודת אף על פי שהיה הגלגלים סובבים עם השמש וירח ושאר כוכבי אור עדיין לא היה האור נגמר בשום מקום מיוחד ולא היה אפשר שיובדל הלילה מן היום שגם בהיות השמש תחת האופק ניצוצי אורה הי' עוברים דרך היולי וכן בעומדו על האופק אין האור ניכר בשלימות מחמת שעובר דרך היולי ומתפשט בכל העולם אך מיד שקבלו היסודות כל אחד ואחד צורתו והארץ נעשה עבה ועכורה נאמר מיד וירא אלהים את האור כי טוב רצה לומר כי אז עמד האור בצביונו ותכלית תיקונו וטובתו להאיר לארץ מחמת חזרת ניצוצי האור ועל זה נאמר תיכף ויבדל אלקים בין האור ובין החושך שבזה נבדלה הלילה מן היום שלולי עכירת הארץ גם בלילה בהיות השמש תחת האופק והארץ היה ניצוצי השמש עוברים דרך הארץ ומגיע אלינו אך לאחר שקבלה הארץ צורתה אז התחילה מדת היום ומדת הלילה להשתמש כראוי ע"כ דברי האוצר נחמד: