שו"ת מהרא"פ ז

אלו הערה שכאשר הגיע האדם לעת זקנותו קצרה ידו ותש כחו מלעבוד את ה' בזריזות ובשמחה כראוי

ויש לפרש בזה הפסוק אני ישנה ולבי ער כי באמת הזקנים דהיינו זקן שקנה חכמה ותלמודי חכמים לבבם טהור ונקי ומחשבותם תמיד להיות עובדי ה' ית"ש ונפשם כלתה ללמוד תורת ה' ולקיים מצוותו וכמו שאמרו חכז"ל בשבת קנ"ב תלמידי חכמים כל זמן שמזקינם חכמה נתוספת בהן שנאמר בישישים חכמה אבל גופם חלוש כי התורה מתיש כחם ואברים כבדים עליהם מחמה זקנה וקשה עליהם לקיים כל המצות בשמחה וזה שאמר הכתוב הנ"ל אני ירצה כוחת הגוף שלי ישנה נראה ונדמה כאיש ישן שאין בכחו מחמת זקנה וחולשת הגוף להוציא צדקתם מכח אל הפועל אך בכל זאת לבי ער ומחשבותי ודעתי ורצוני דבוק בה' ובתורתו. עכ"פ מבואר שהזקנים אנוסים מלקיים מצות ה' בשמחה והתלהבות

הגם שיש להשיב הלא קיימ"ל חישב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה. ומעתה יאמרו הזקנים אנחנו רצונינו לקיים כל המצות בשמחה אך מה נעשה אנחנו חלושים ואנוסים ואף שלא נעשה יעלה עלינו הקב"ה כאילו עשינו אין זו טענה ברורה דבספרי אומר לציון אות קנ"א הבאתי שיטת ראשונים ואחרונים דלא אמרי' אונס הוי כמאן דעביד אלא אם ידוע שבלא אונס הי' עושה הדבר המבוקש אך מחמת האונס נתעכב אז אמרי' דאונס כאילו עבד וקיים אבל אם באמת גם בלא אונס לא הי' עושה דבר זה אף שנאנס ג"כ לא חשיב כאילו עבד ואז לא מהני טענת אונס עיי"ש ומעתה מי הוי זה אשר יוכל להתפאר כי לולי ונסו וחולשתו הי' מקיים המצות בשמחה ולולי אונס היה מוציא צדקתו מכח אל הפועל אם השטן עומד תמיד לשטנו כי רק אל דעות ה' ולו נתכנו עלילות מצעדי גבר אבל אדם לא יוכל להחליט דבר זה

אמת שהי"ת הבטיח אותנו שהוא נותן ליעף כח ולאין אונים עצמה ירבה. וקוי ה' יחליפו כח יעלו אבר כנשרים. אמנם אין אלו דברים נאמרים אלא לצדיקים גמורים ותלמידי חכמים אמיתים אשר כל עניניהם ועסקיהם מונהגים על פי נסים נסתרים ונגלים. אבל אנן יתמי דיתמי אם קדמוניני אמרו. אם ראשונים כבני אדם אנו כחמורים מה נאמר אנן הרי לא הגיענו אפי' למדרגת בריה שפלה שבשפלים ואין לנו דמיון אפי' לבריה פחותה שבפחותים מחמת שהבריה הנבראת איננו יורד ממעלתה ומדריגתה שנבראת בה ואין שום בריה שבעולם מקלקלת צורתה שניתן לה בעת שנבראת מבורא העולם וכמו שכתב בעל עיקרים ז"ל שמזה הטעם נאמר בכל הברואים במעשה בראשית וירא אלקים כי טוב חוץ מבריאת אדם שלא נאמר בו כי טוב מפני שכל הברואים מיד בעת בריאותם הגיעו לשלימותם כי אין להם בחירה לשנות צורתו לטוב או לרע אבל בבריאת אדם לבד שנותן לו בחירה לשנות צורתו לטוב או לרע לא יתכן לכתוב בעת יצירתו וירא אלהים כי טוב מחמת שעדיי' אין אנו יודעין מה יהי' בסופו ועדיי' לא הגיע האדם לשלימות המקווה ממנו ואם יחטא ויפשע אז יקלקל צורתו ומשחית נשמתו עד שהוא מופסד ומקולקל יותר מכל בריה קלה שבעולם ואין לו דמיון לשום בריה

ובאלה הדברים הבנתי פירוש הווידוי שאנו אומרים בסוף כל תפילת יום הכיפורים. "והרי אני לפניך ככלי מלא בושה וכלימה" ויש להפליא על לשון זה שמדמה את האדם לכלי ומדוע לא כתבו שנאמר הרי אני כתולעת או דבר בזוי אחר וכמו שנאמר במקום אחר העזתי פני ככלב ולמה בחרו דוקא בלשון זה הרי אני ככלי כו' אמנם בדברינו הנזכרים יובן היטב דהנה כל הנבראים בעולם כולם נבראים בשלימות המקווה מהם כי אין להם בחירה על טוב ורע רק המה מוכרחים לעשות בטבעם מה שנגזור עליהם מיוצרם ולזאת כל צבא השמים תמיד יהללו את ה' כי הוא צוה ונבראו ויעמידם לעד וממילא לא יוסיפו ולא יגרעו משלימותם אשר עמם נבראו וכמו כן כל ברואי ארץ נבראו בטבעם להרוות גופם ולהוליד בדומה וכל חיצונית ופנימת שלהם נוצר עמהם ולא ישתנה ממעלתו וממדרגתו. לא כן מין האדם כי לא נברא עמו בטבעו רק החיצונית שבו ולא הפנימית שבו שהוא או טוב או רע והרי האדם בבריאתו דומה לכלי ריק שאם ירבה אדם בקיום תורה ומצות יתמלא הכלי בחכמה ודעת בפאר וכבוד אך חם יקלקל וירבה לעשות חטא ופשע אז יתמלא הכלי בכלימה ובושה ובזה נבין היטב שכיון שאני מתוודין על פשעינו ביום כיפורים אז לא נוכל לדמות עצמינו לשום בריה שפילה כיון שאון בשום בריה בושה וכלימה כיון שלא קלקל צורתה ולא ירד ממדרגתה רק האדם שמתוודה יוכל לומר הרי אני לפניך ככלי מלא בושה וכלימה מחמת צורתו ממה שהי' הכוונה בבריאתו שיהי' כלי וימלא אותו חכמה ומוסר ומעשים טובים אך האדם מילא את הכלי בחטא ופשע וממילא הוא כלי מלא בושה וכלימה

ופירשנו בזה בפרק שירה איתא שרצים מה הן אומרים יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו דיש להבין מה ענין שירה זו לשרצים? אמנם יובן בסייעתא דשמיא עפ"י הקדמה לקוחה מבעל עקידה ז"ל ואנחנו נרחיב הדיבור נודע כי כל פעולה תעיד על פועלה אם הוא חכם ושלם באומנתו או לא. ועם כל זה אם נראה מלאכת איזה אומן מתחלפות פעם טיב ופעם רע אז נשפוט על זה ח' משני אופנים או שנחליט ונאמר שהאומן הזה אינו בקי באומנתו ואין לו הבנה שלימה לעשות מלאכתו בשלימות כפי הראוי ומה שעושה לפעמים מלאכתו בטוב ובשלימות מקרה היא וממילא יובן שזה פחיתות הכבוד וגנאי להאומן הזה. או נאמר שבאמת האומן הזה בקי באומנתו מאוד רק מחמת רוע לבו שפעמים הוא בכעס או בעיצבון מחמת זה הוא מקלקל אומנתו וממילא דזה יחשב לחטא להאומן דמדוע לא ישגיח שיהי' עושה אומנתו בלב שמח כדי שישלים המעשה כראוי. אך כל זה ניתן לאמור בפעולת אדם. אבל בפעולת ומעשה ידיו של השי"ת הגם שנמצא בבריאתו ברואים חשובים ומעולים וברואים פחותים ושפלים ובין כל משכיל כי לא מחכמה שאל חיש מדוע ברח השם ית"ש בעולמי בריות שפלים ופחותים כמו השרצים וזוחלי עפר המאוסיים ולמה לא ברא כל הברואים יפים כמו אריות וסוסים כי זה שטות גדול כי כמו שהרואה גוף אדם מכף רגל ועד ראש בעל איברים נכבדים ופחותים לא יוכל לשאול מדוע לא נברא כל גופם מראש אי לב או עין שהמה החברים היותר נכבדים מחמת שישים אל לבו כי הגוף נצרך לקיומו גם האיברים הפחותים והגרועים וכי רק בעשות מעשהו יגמור ויושג תכלית בשלימותו דרך משל הרגלים ילכו לבקש המזון והידים יביאו המזון אל פיו והאיצטימכה יעכל המזון והכבד יהפכהו לדם ומשם ילך אל הלב ומשם יוצא באמצעות הגידין והעורקין אל כל האיברים וכן הציפרנים יגינו על ראשי אצבעות אשר שם יכלו כל העצבים אשר שם יותר גדול הרגשת המישוש. גם השערות יגינו על הראש אשר בו המוח לבל יתקרר הליחות שבו. כן ישפוט כל משכיל כי גם לתיקון העולם בכללו ראתה החכמה העליונה שהוא ראוי ומחויב לברוא חומרים שונים מעולים וגרועים ולתת לכל חומר צורה הראויה לה למען יהי' על ידי זה ברואים יקרים ופחותים ויעשה כל אחד מעשיהו ומלאכתו כאשר הוכן עליו ונדע בטח כי רק באופן זה יושג התכלית הנרצה להשי"ת ואיין לשאול מדוע לא ברא השי"ת עולמו שיהי' כולם מלאכים או כולם חכמים ונביאים. או מדוע לא ברא השם יתעלה כל חיתו יער אריות ושנהבים יקרים. כי לא מקוצר יכולת ח"ו כי הוא כל יכול כמו שנאמר היפלא מה' דבר או היד ה' תקצור ונאמר לך ה' הגדולה כו' וגם לא מהעדר טובו וחוסר חסדו כי טוב ה' לכל ומטיב לכל נמצא בכל מה שיוכל הנברא לקבל ולפי ראות חכמתו וידיעתו הבלתי בעל תכלית להשיג מזה העולם תכלית ברואתו הנרצה ממציאותו עלה ברצונו הפשוט לברוא מינים ממינים שונם חשובים ושפלים כי כן הוא רצונו לתכלית קיום העולם אבל אין חילוק במיני הברואים כין ברואים חשובים ויפים ובין בריות השפלים והמאוסים דכי כולם נצרכים לכללת קיום העולם לתכלית הנרצה לפני השי"ת ברוב חכמתו וידיעתו אשר נעלם ענינו מעיני כל חי. והנה מובן מעצמו כי השרצים המה מין היותר גרועים ופחותים שבכלל הבריאה והמה גרועים יותר מכל חי ואפי' מדומם וצומח כי המה מאוסים ולא חזי לאכילה טפי מנבילה ברורה וכמש"כ תוס' שבועת כ"ד ד"ה אלא כו' עי"ש והי' להם לשרצים המועסים להתאונן ולהתמרמר נגד רצון בורא עולם ית"ש ולבא בטענה על אשר נבראו באופן נבזה ונמאס יותר מכל הברואים שבעולם. והיה עולה על הדעת להכריח מזה אחד משני פנים או שחס ושלום מקוצר יכולת לא נבראו השרצים באופן נאות ומשובח ויהי' זה חלילה לפחיתות הכבוד לבורא העולם. אופן ב' שנאמר שלא מחמת קוצר יכולתו רק מחוסר טובו וחסדו מחמת שהי' אז שעת עצבון או רגע זעמו וכעסו ושינוי רצון ח"ו לא ברא אותם באופן נאות ותכונה משובחת והי' זה נחשב לחטא אך האמת אינו כן כי השרצים ושר הממונה עליהם מבינים היטב ומודים שהיוצר ובורא העולם הוא יחיד ומיוחד כל יכול ויד ה' לא תקצר וגם הוא טוב ומטיב תמיד בלי שינוי רצון ובלי עצבון וכעס ח"ו רק לטעם זאת ברא אותם השי"ת באופן זה מפני שאינם יכולין לקבל טובה יותר וצורה משובחת שיושלם עמהם כוונת כללת הבריאה לפי גודל חכמת הבורא ית"ש