שו"ת מהרא"פ עב

דלמא שאני התם דאפשר לשאול עליהם א"כ קילא ולהכי מהני וכ' מעלתו דאינו דומה האיסור בעל מום לקרבן אי אפשר לבטל לעולם אך איסור החרם אפשר לבטל ולהתירו ולהכי בעבר על דבר שאסור בחרם אמרי' שפיר דמהני משום דעבירה זו אפשר להתיר אבל מקדיש בעל מום לקרבן אי אפשר לעבירה זו לבטל ושפיר פריך הש"ס דאמאי מהני. כן הוא קיצור העולה מדבריו שם. ודיבר מפלתו נכונה בזה ויאמין לי כי גם אנכי הרגשתי אז בחילוק זה קצרתי במקום שהיה לי להאריך והנני אפרש כוונתי שם בדברי הנאמרים בקיצור. הנה זה לשון הרא"ש בתשובה כפי מה שהביאו המהרי"ט בסי' ס"ט והטו"ז ביו"ד סי' רכ"ח ס"ק דהא דאמרי' כל מלתא דא"ר ל"ת אי עביד ל"מ התם לא מיירי אלא במצות שאי אפשר לבטלן אבל בתקנה שהתקינו בחרם שאפשר לבטלן מודה רבא דמהני ויש להבין מנין דבר זה לרא"ש ז"ל הכי חזקה היא כפרה אדומה בלא שום סברה וכי לא די לן בסברא שחידש התוס' דבשבועה שבדוי מלב לא אמרי' דלא מהני וכמה כירכרו להבין סברה זו עוד בא הרא"ש להוסיף דכיון שאפשר להתירן מודה רבא מי יאמר לן שכן הוא ומדוע לא הביא הרא"ש ראי' לדבריו מאיזה מקומן. ואף שבחתם סופר נתן טעם דמהאי טעמא דאפשר להתירן קילא וכמו דאמרי' דעשה דמצורע דוחה עשה ול"ת שבנזיר משום דנזיר קיל התם שפיר אמרי' דעשה חמור דוחה עשה דקילא מיני' אבל מה ענין קל וחמור שיהי' העבירה שעובר מהני מה לי עובר איסר קל או חמור ומנין לחלק בזה ולומר שרבא מודה בעובר חרם דמהני

אבל הנראה לענ"ד נכון בעזה"י דהרא"ש נמשך בכוונתו על סברת מהרי"ט דלא אמרי' דלרבא לא מהני אלא היכי שאנו מתקנין האיסור בכך ולהכי אמרי' דלא מהני כדי שלא יהי' שום עבירה נפשה אבל היכי שכבר נעשית העבירה ואין להשיבו וודאי מודה רבא דמהני כיון שאין אנו פועלין במה שנאמר לא מהני מידי הסברא הפשוטה מחייבת גם לרבא דמהני. ולפ"ז נראה דהוא היא כוונת הראש דכמו באם אין אנו מתקנים האיסור אמרי' דמודה רבא דמהני כן להיפוך אם אפי' היכי דנאמר דמהני אפ"ה אנו יכולין לתקן שלא יהי' עבירה כלל א"כ אין אנו פועלים כלל במה שנאמר דלא מהני דהרי אפי' אי נאמר מהני ג"כ אנו יכולין לתקן האיסור וכיון שכן אנו שבים לסברה החיצונה דאפי' לרבא מהני בכה"ג והן הן דברי הרא"ש זבחים כיון שאפשר להתיר עפ"י חכם למפרע וא"כ לא יהי' עבירה כלל מודה רבא דמהני ולא אמרי' לא מהני אלא במצות שאי אפשר לבטל שאז שפיר אמרי' דלא מהני כדי שלא יהי' שום עבירה. וזה נכון מאוד לדעתי בעזה"י ולפי זה שפיר הקשתי דמה פריך הש"ס לרבא ממקדיש בע"מ למזבח דהרי התם ג"כ יוכל לבטל העבירה ע"י השאלה וכיון שאפשר לתקן האיסור שלא יהי' מכירה כלל דהרי עפ"י שאלה לחרם הוי הקדש בטעות וא"כ נימא דמהני כמו שהיא מצד הסברא החיצונה ולא אמר רבא דלא מהני אלא היכי שאין אנו יכולין לבטל העבירה אלא ע"י שאנו אומרים דלא מהני כלל אלא ע"כ מוכח מזה דדוקא אם אנו יכולין לבטל העבירה שלא יהי' נשאר שום נידנוד איסור בביטולן אדרבה הרי בנזיר ובקונם ובחרם איכא מצוה להתירן שפיר אמרי' דמהני משום דמצוה להתירן ולא יהי' נשאר שום נידנוד עבירה ואין נ"מ אי נימא דלא מהני לכן שפיר אמרי' דמהני אבל בהקדש דקיימ"ל דאין נשאלין אלא מדוחק וכן בתקנת הציבור לסייג כיון שעכ"פ לכתחילה איכא איסור להשאל עליהן א"כ שוב שפיר אמרי' דלא מהני כדי שלא יהי' נשאר שום עבירה משא"כ אי נימא דמהני עכ"פ יהי' נשאר האיסור דלכתחילה אין נשאלין על ההקדש ותקנת הקהל העשויין לסייג עכ"פ לכתחילה אין נשאלין עליהן שפיר אמרי' דלא מהני. וזה נכון בעז"ה

שוב כתבתי שפלוגתת אביי ורבא בהא דאי עביד לא מהני תליא בפלוגתת רבה ורבא מנחות ס"ד ע"א בלא שמע שנטבע תינוק ופי' מצודה והעלה דגים ותינוק דרבה ס"ל דפטור משום דאזלי' בתר מעשיו ורבא ס"ל דחייב משום דאזלי' בתר מחשבתו ולהכי רבא לשיטתו ס"ל אף דלא מהני מעשיו לקי משום המחשבה וישב בזה מעכ"ת הרמב"ם דפסק כאביי במוכר שעשה בהמה דלא לקי משום דלא מהני והיינו משום דהרמב"ם פוסק גבי העלה דגים לתינוק דאזלי' בתר מעשיו כרבה דפטור ורבא לשיטתו דס"ל לא מהני היינו משום דאזיל לשיטתו דס"ל ג"כ דאזלי' בתר מחשבה ע"כ

ואני משתומם על כבוד מע"ת ני' איך לא ראה דברי הרמב"ם וראב"ד בהל' שבת פ"ב הל' ט"ו שגירסת הרמב"ם הי' לפי דעת הראב"ד להיפוך שרבא ס"ל דפטור דאזלי' בתר מעשיו ורבה ס"ל להיפוך ורמב"ם פסק כרבא עיי"ש ועוד נראה שה"ה מסופק בגירסת הש"ס אי רבא ס"ל דאזלי' בתר כוונה או בתר מעשה אפי' דעת מעלתו תקשי מדוע לא פשט ה"ה עצמו דע"כ גרסי' דרבא ס"ל דחייב דאזלי' בתר מחשבה דאז לאו הכי המה סותר עצמו להא דאי עביד לא מהני אלא ע"כ מוכח מזה דלא תלי' זה בזה כלל דשאני התם דלכך המעשה עדיף משום דאילו הי' יודע שנטבע תינוק הי' מותר לכווין לכתחילה להפלות דגים ותינוק וא"כ לא יהי' חייב אלא על מה שלא התכוין ג"כ לתינוק והעלם זה גרוע ממעשה ולא דמי להא דאיעביד לי ועיי' בתוס' כיפורים ד' פ"ד

עוד כ' לפרש הירושלמי שאמר דהמקדש בחליפי איסורי הנאה מקודשת משום שאינו דמיהן והביא שהמח"א תמה בנמכר לנכרי הרי קנה והוי דמיהן ורצה לחדש דלהכי לא מהני המכר משום דהמכירה לא מהני משום דעבר אממרא דרחמנה והאריך בזה וקשה לפי זה המקדש בערלה כו' דתנן במתני' דאינו מקודשת מטעם דאין בהן שוה פרוטה תיפוק לי דהרי הוא קונה בזה קנין דאשה ניקנית לו ונימא דלא מהני הקדושין משום דעבר אממרא דרחמנא אך ימחול א"פ לעיין במקנה קדושין שם במתני' דהמקדש בערלה ובתוס' ד"ה דאמאי לא תני חמץ בפסח וז"ל ואין להקשות בכל איסורי הנאה כיון דהקדושין הם באיסור שהרי גוף הקידושין הם הנאה שהי' צריך ליתן פרוטה א"כ לא להני הקדושין מטעם דאי עביד לא מהני זה אינו דכיון בזה שזכתה האשה באיסורי הנאה לית בה איסורא אין זה בכלל כל מילי דאמר רחמנא לא תעביד ושפיר קנתה האשה והנאה דידי' ממילא אתוי' ע"כ ולכאורה הי' נראה דכוונת הפלאה הוא כמש"כ הפנים מאירות (הבאתיו שם באות קפ"ד) דהיכי דהמוכר עושה איסור ולא' הלוקח אז כ"ע מודה דמהני ונסתר בזה סברת מעכ"ת ג"כ אך לפי מה שבארתי בעזה"י שם והוכחתי דאפי' דאין האיסור אלא מצד המוכר אפ"ה אמרי' בי' דלא מהני א"כ נסתרה תי' המקנה לדוכתי' וכמו שהקשיתי דהמקדש בערלה לבאי' הנאה מדוע תהי' מקודשת ואמאי לא נימא דלא מהני וצ"ע לכאורה והנכון בזה כמש"כ הרמב"ם ר"פ השוכר את הפועל הביאו בתשו' חתם סופר יו"ד סי' ק"ל דאיסורי הנאה לא מיקרו לכם והוי הפקר ולא שיך בי' מכירה והא דילפי' היתר הנאה מאו מכור לנכרי היינו מדקריא לי' מכירה ש"מ דמותר בהנאה דאי הי' איסור הנאה לא הי' לו דמים ולא שייך לשון מכירה ונתינה ומדאצטרך למיכתב הכי בנבילה ש"מ דבשאר אי' הנאה לא מיקרי מכירם כלל ע"כ ממילא דלא שיייך כאן דעבר אממרא דרחמנא דהוי כמוכר דבר שאינו שלו וזה נראה כוונת המקנה הנ"ל ואין להאריך דברי הבעה"מ: תשובה ל"ו בענין שמות האיש והאשה בגט

המרדכי פ' כל הגט (קצת משובש לפנינו) אך הגירסא הנכונה מובא בסוף. האלפסי תולין בקיצור המרדכי באות שנ"ד וכן הובא בבית מאיר סי' קכ"ט כ' רבינו יואל אי לא מסתפינא מחברי' הוה אמינא אפי' לא הזכיר שם האיש והאשה בגט רק שיהי' כתוב כהלכתו כשר ומביא ראייה לדבריו והיש"ש וגט פשוט ומכתב אלי' ובית מאיר כולם תפסו עליו מהא דגיטן כ' בהאי גברא דשקיל ס"ת ונתן לאשתו דמסקא ובעינן שמו ושמה הרי מבואר דפסול וכולם הניחו בצ"ע ולענ"ד נראה דרבינו יואל הוציא דינו מסוגיא זו דהנה כבר קשיא להו לרבותינו האחרונים ז"ל דלדעת הר"ן ורמב"ן דאם לא כתב שמו ושמה בגט פסול מן התורה וכמו שמוכח ממה דאמר רב יוסף למאי ניחוש לה דמשמע מזה דאפי' ריח הגט אין כאן א"כ מאי פריך הש"ס מה קמ"ל ר' יוסף מדוע לא משני דהוא גופא קמ"ל דחסר שמו ושמה בבט פסול מדאוריי' ואין חוששין כלל ומה שתירץ בזה המכתב אלי' דהא פשיטא דבעינן ספר כריתות שיהי' הספר כורתה ואם חסרו השמות נמצא שאין הספר כורתה אלא העדים ואנו ספר כורתה בעינן ולכך פריך הש"ס דר' יוסף מאי קמ"ל הרי מקרא מלא כתיב וכי קרא אתי לאשמוענין קשה על זה הא מוכח מהא דכתב לגרש את הגדולה דעכ"פ גדולה מצי לגרש והרי התם השם אינו מועיל כלל והוי כאילו לא נכתב בו שם כלל ואפ"ה כשר א"כ שפיר איצטרך להשמיענו דלא כתב כלל גרע מכתב וגרש בו הגדולה ואכתי מאי פריך הש"ס אלא ע"כ מוכח מזה דדוקא היכי שהגט נכתב כהלכתו ומבואר בו שאני מגרש אשתי והעדים יודעין מי הבעל המגרש ומי המתגרשת הרי ודאי שפיר מגרש אותה בספר שבידו אף שאין כתובים שמם מ"מ הרי כתוב אני מגרש אותה