שו"ת מהרא"פ סח

הש"ס מנא ידע נראה דס"ל לראב"ד דלאו אענין שמפסדת כתובתה פריך הש"ס דהרי ע"ז לא משני הש"ס מידי דהרי פשוט לפי מה שנתבאר לעיל דאינה מפסדת כתובה רק בעדים או היכי דמודית וזה לא נתבאר בגמרא כלל אלא ע"כ עיקר פירכת הש"ס הי' על הא דתנן במתני' יוצאת דהיינו דאיכא מצוה כנ"ל ופ"ז פריך הש"ס מנא ידע דהיא עוברת ע"ד שיהי' עליו מצוה רמי' להוציאה וע"ז שפיר כתב הראב"ד רלא מצי לשנוי' על סירכא זו דמודית שהכשילה במלה ולהכי הוי מצוה לגרשה דהרי אין אדם משים עצמו רשע ואינה נאמנת פ"ז כלל וממילא דליכא מצוה לגרשה וע"ז משני הש"ס באומרת פלוני חכם וכהן תיקן וטהר לי דהכהן או החכם נאמן וממילא דאינו מצוה להוציא אבל לענין שמפסדת כתובתה ע"כ למסקנה דעוברת ע"ד צריכה התראה מיירי מתני' שמודית שהכשילתו וידעה שתפסיד דא"כ אמרינן ידעה ומחלה ולא תיקשי קושיות התוס' דלוקמי' בעדים דאי הכי הוי צריכה התראה וכבר נתבאר דעוברת פ"ד דמתני' אינה צריכה התראה וא"ש נמצא לפ"ז דמודה הראב"ד דלענין הפסד ממון הודאת בע"ד כמאה עדים דמי ולא אמרי' לענין ממון א"א משים עצמו רשע ולא תקשי עליו מידי

ומעתה יתבארו דברי רבותינו הרשב"א והרא"ש על נכון דכיון דנתבאר דע"כ דהא דמקשה הש"ס מנא ידע לאו לענין הפסד כתובה פריך רק אהא דתנן יוצאות דהיינו דאיכא מצוה לגרשה ופ"ז משני באומרת פלוני כהן וחכם וכו' ואישתכח שיקרא ולהכי איכא מצוה לגרשה ומדאמרינן ואישתכח שיקרא לפ"ז פדות הכהן או החכם מוכח שפיר דלענין איסור עד מפי עד הראשון נאמן ואף שהרא"ש מביא הירושלמי דמוקמי לה בעדים מכחישן היינו דוקא לענין הפסד כתובה דתנן במתני' ודוקא לפום מה דס"ד בש"ס וירושלמי דעוברת ע"ד אין צריכה התראה אבל לפי מה דמסיק הש"ס בפרק ארוסה ופשיט האיבעי' דצריכה התראה פ"כ מוקי מתני' במודית וידעה שתפסיד כנ"ל דמתני' ע"כ לא מצריך התראה לעוברת ע"ד כמו שביארנו וא"כ כיון דמיירי במודית א"כ הא תינח לענין ממון מהני הודאתה אבל לענין מצוה לא מהני הודאתה דאין אדם משים עצמו רשע ואפ"ה אמרי' ואשתכח שיקרא והיינו פ"כ דהחכם והכהן נאמנים לענין מצוה ואיסור וא"כ שפיר הביאו ראי' מהכא דעד מפי עד לענין איסור דלעולם הראשון נאמן. ונראה עוד אפי' לדעת הראב"ן בסנהדרין טית גבי פלוני רבעני לרצוני דאם עד אחד העיד כדבריו שנרבע לרצונו אז שפיר אמרי' אדם משים עצמו רשע ונאמן. מ"מ הוכיחו שפיר מסוגין דהראשון נאמן דהרי בסוגין לא נתבאר בגמרא דמתני' מיירי במודית רק שמכח סברא הוכרח לאוקמי בהכי דאל"ה אין מוציאין ממון על פי עד אחד וכמו שכ' הרא"ש אבל מ"מ דינו דמתני' שייך אף הכי דליכא נ"מ לענין הכתובה כגון שמחלה הכתובה או כגון שהוא רוצה לשלם הכתובה על כל אופן אפ"ה תנן שהיא יוצאות דהיינו דאיכא מצוה על הבעל לגרשה ועל ענין זה קאי תי' הש"ס באומרת פלוני וכו' ואישתכח שיקרא וא"כ מוכח דלענין איסור הראשון נאמן וזה ברור לדעתי דס"ל להרא"ש והרשב"א בדעת הרמב"ן דרק לענין איסור אמרי' עד מפי עד והראשון מכחיש דהראשון נאמן אבל לענין ממון אינה נאמן ודלא כדעת הר"ן שפשיטא לי' בדעת הרמב"ן דאפי' לענין ממון הראשון נאמן ועיקר הראי' שהביאו הרשב"א והרא"ש בשם הרמב"ן מסוגין דפלוני חכם וכו'. והא דקרבן שבועה בשבועות ביארתי במקום אחר ואכ"מ. ועכ"פ נתישב הסוגי' בעזה"י על נכון עפ"י מוצא דברינו בדיקדק לשון משנתינו דתנא שני ענינים בחדא מתני' וצריכים אנו להשוות אותם כנ"ל

ולפי"ז נלענ"ד דהא דכתב הרשב"א בתשובה דעוברת על דת דוקא ברגילה בכך מפסדת כתובתה אם נאמר כדעת כמה אחרונים שרשב"א לא כתב כן אלא בעוברת ע"ד יהודית אכן בעוברת ע"ד שלה אפי' בפ"א מפסדת כתובתה א"כ כיון שתנא התנא הנך תרי ענינים דהיינו מצוה והפסד כתובה גבי הדדי ודאי דדינם שווה וכמו דלענין אפי' בעברה פ"א ע"ד משה מפסדת ה"ה דאפי' בפ"א הוי מצוה לגרש אף דלא רגילה בכך אלא אפי' דאי נימא דגם בעברה ע"ד משה בעינן רגילה בכך מ"מ נראה לענ"ד דדוקא בעברה ע"ד מו"י בעדים התנה הרשב"א כן ומטעם שמא בפעם הראשון עשתה עפ"י מקרה אבל היא דמודית שהכשילתו וידעה שתפסיד כתובתה נראה דודאי אבדה כתובתה דהרי ידעה ומחלה וכמו שביארתי לעיל לענין התראה דבמודית אינה צריכה התראה מהאי טעמא וה"ה שלא שייך לומר דבמקרה הי' דהרי היא מודית דלא במקרה רק בכיוון הכשילתו. ומעתה כיון שביארנו לעיל דלמסקנא דפרק ארוסה מתני' ע"כ מיירי במודית א"נ אפי' בפ"א מפסדת כתובתה ממילא הא דתנא יוצאת דמצוה להוציאה מיירי ג"כ כפ"א כאשר ביארנו לעיל דשני דינים הללו מתאימים יחד וממילא מבואר במתני' דאפי' בפ"א ואפי' בלא התראה ובלא רגילה כיון שעברה ע"ד משה מצוה לגרשה וכדעת מהר"י סג"ל

ועוד נלענ"ד ראי' לדעת המהר"י סג"ל דאל"ה תקשי קושיות הראב"ד דאמאי לא אוקמי במודית ואי משום דאין אדם משים עצמו רשע לוקמי למתני' כגון שכבר עברה אשה זאת והכשילה לאחר שהאכילתו טבל וכן שכבר הכשילתה לבעלה באיסור נגיעת נדה שכבר יצאה מחזקת כשרות שלה וכבר כתב החכם צבי בתשובה סי' ג' דלא אמרי' אין אדם מפיר אלא היכי דלא אתרע חזקת כשרות אבל היכא דכבר עבר אאיסורא אפי' איסורא זוטא שפיר משים עצמו רשת אפי' לגבי איסורא רבה ע"ש א"כ כיון דכבר הכשילה ויצאה מחזקת כשרותה נאמנת לעשות עצמה רשיעה ולמה צריך לשנוי כגון דאמרה פלוני כהן וכו' ופלוני חכם אלא ע"כ מוכח דפשיטא לי' לש"ס דמיירי מתני' מסתמא בכל אופן אפי' עוברת ע"ד בפעם ראשונה שהיא בחזקת כשרות שלה ועדיין לא הכשילה בכל דבר ולהכי מוכרח לשנוי דאמרה פלוני וכו' עכ"פ מוכח דאפי' בפעם אחת מצוה לגרש כמבואר מסתמא דמתני' ומוכח כשיטת מהר"י סג"ל דכל שעברה פ"ד משה אפי' בפעם ראשונה מצוה לגרש דהוי ככל עוברת ע"ד וכן מצאתי בתשובת עבודת הגרשוני סי' ל"ו שכ' כן שלענין מצוה אפי' בפעם אחת מיקרי עוברת על דת ע"ש

ומה שהקשה הבית מאיר דמאי איבעי' לש"ס אי כופין להוציא בעוברת ע"ד הרי קיי"ל דאין אוסרין על היחוד מיחוד היינו דת משה י"ל כמו שכתבו תוס' קדושין פ' דמיירי בפנוי' לאוסרה על הכהן אבל ביסוד דאשת איש ש"ד דש"ס דאוסרין וכופין להוציא ואף דקיימ"ל כסי' קע"ח דאף באשת אנש אין אוסרין על היחוד היינו שאין כופין להוציא ולפי המסקנא דפרק ארוסה דלא כייפי' לבעל להוציא אבל לעולם מצוה איכא להוציא אפי' בפ"א

ומעתה נתבאר לן דאשה שנסתרה עם אחר בפני עדים אפי' רק פ"א ואפי' בלי התראה איכא מצוה על הבעל להוציאה ומיקרי כמו רשע אם אינה מגרשה. ולפ"ז בנידן דידן דהבעל ראה בעצמו שנסתתר אשתו עם הערל אף שליכא עדים מ"מ נראה לא מבעי' לדעה אחרונה שמביא הרמ"א בסי' קע"ח שנאמן הבעל להפקיע א"ע מחרם דרגמ"ה וכפי הנראה הסכים הרמ"א לדעה זו. מפני שכ' אבל יש חולקין וכמו שכ' בעל כנה"ג בכללי דרכי הפוסקים במה"ב אות ל"ג וכן נראה בר"מ פשיטא דמצוה רמי' על הבעל להוציאה דהרי שווי' אנפשיי' ח"ד וכל היכי דאיכא מצוה לא תיקן רגמ"ה דמה לי נתיחדה בעדים ומה לי ראה בעצמו שנתיחדה בין כך וב"כ מצוה עליו לגרשה ורשע נמי מקרי אם אינו מגרשה כמבואר במרדכי ומכ"ש בנידן דידן שראה שנתיחדה עם ערל לשם זנות דלדעת מהרי"ק מובא בב"ש סי' זי"ן ס"ק ל"ד והסכים כן בבית מאיר סי' י"א שהיכי דאיכא עדים שנתיחדה עם ערל לשם זנות כופין אותו להוציא ממילא אם בעצמו ראה דמצוה וחיובא רמי' עליו להוציא ומכ"ש שחשיב לדבר כיעור שסגרו דלתות הבית בלילה כמבואר ברמב"ם ובש"ע סי' י"א דודאי איכא מצוה לגרשה ויוכל לגרשה בע"כ

אלא אפי' לדעה הראשונה שברמ"א שם בסי' קע"ח דאין הבעל נאמן בדיבורו להוציא מחרם דר"ג ואינו נאמן לומר שאשתו נאסרת עליו מטעם שמא עיני' נתן באחרת מ"מ נראה דבנידן דידן דאיכא ג"פ קלא באותו כפר שהערל חשק אותה וגם האשה חשקה בו נראה דנאמן הבעל על דיבורו מטעם משוה דהא דחוששין לשמא עיניו נתן באחרת אנו לומדין מהא דאומרת טמאה אני לך דחיישי' לעיני' נתנה באחר וא"כ דיו לבא מן הדין להיות כנידון ובאומרת טמאה אני לך ואיכא קלא ג"כ נאמנת וכמו שכתב המקנה בק"א סוף סי' מ"ו דקול חשיב כרגלים לדבר א"כ ה"ה בבעל ג"כ נאמן כיון דאיכא קלא דמסעיי' שהיא עוברת ע"ד ומצוה לו לגרשה ולא חל עליו תקנת רגמ"ה

ואין לומר כיון דליכא קלא רק על פי נכרים לא משיב קלא כלל וכמש"כ הב"ש בסי' י"א ס"ק ב' דלא הוי קלא אלא מכשרים די"ל לענ"ד דדוקא היכי דאיתא במתא כשרים ופסולים ולא נשמע הקול רק מפי הפסולים אז לא הוי תשיב קול אבל באתרא דליכא רק פסולים וגוים חשיב שפיר קול והטעם דהרי אפי' לענין עדות דקיימ"ל עכו"ם פסולים לעדות מ"מ מצינו בתרומת הדשן סי' שנ"ב מובא בקיצור בהג"ה ח"מ סי' ל"ה שבמקום שאינם מצוים רק פסולים וגויים נאמנים ומביא ראי' משלשה נאמנים על הבכור.