שו"ת מהרא"פ סז

(ה) גם דעת הראב"ד תמוה מאוד כפי מה שתמה עליו הר"ן דאהא דפריך הש"ס מנא ידע הקשה הראב"ד והא דלא אוקמי במודית משום דאינה נאמנת דאין אדם משים עצמו רשע ותמה הר"ן דהרי להפסיד כתובתה ודאי נאמנת דהודאת כ"ד כמאה עדים דמי אלא משום דלא שכיח לכך לא אוקמי בהכי

(ויו) גם הריטב"א הקשה מובא כש"ס דהרי מי שגנב או גזל מתחייב לשלם עפ"י הועדאתו

(זין) השעה"מ פ"ט מאישות הקשה על הראב"ד מהא דאמרינן סוף נדרים דאומרת טמאה אני לך ברצון מפסדת כתובתה וקיימ"ל כן אף שמשימת עצמה רשעה נאמנת להפסיד כתובה ועיין בסדרי טהרה סי' קפ"ה סק"ב

(חית) קשיא לי על הראב"ד קושיות התוס' ד"ה פלוני וכו' דמאי פריך מנא ידע דלמא מיירי דאיכא עדים שהאכילתו דבר שאינו מעושר וליכא למימר כתי' התוס' דלא שכיח דא"כ לא הוי מקשה הראב"ד דלוקמי במודית דהרי מודית ג"כ לא שכיח וכמו שכתב הר"ן ואפ"ה לא חייש להא הראב"ד ומקשה דלוקמי בהכי אפי' אם לא שכיח א"כ הדרה קושי' לראב"ד לוקמי בעדים אפילו לא שכיח

(טית) דברי הרא"ש ז"ל תמוהי' טובא בסוגין כאשר כבר עמדו עליהן הב"י ביו"ד סי' קפ"ה והח"מ וב"ש בסי' קט"ו דהכא בסוגין הביא דברי הירושלמי דמיירי דוקא בעדים וכתב שכן מסתבר כדי שלא נפקיע ממון עפ"י ע"א ובשבועות ל"ב העתיקה הרא"ש דברי הרמב"ן וקבלתי שכל עד מפי עד הראשון נאמן ומביא ראי' מפלוני חכם טיהר לי' וכו' דהחכם נאמן. והנה הב"י כתב דלענין ממון ס"ל להרא"ש דאין ע"א נאמן ורק לענין איסו' ס"ל לרא"ש דראשון נאמן ולכן העתיק בשבועות קבלת רמב"ן אך כבר תמה בזה הב"ש דאכתי תקשה דלמה העתיק הרא"ש ראיית רמב"ן מפלוני חכם טיהר וכו' דהרי לשיטת הרא"ש ליכא משם שום ראיי' דהראשון נאמן לענין איסור דהרי איהו מוקם לה בעדים מכחשין אותה

(יוד) דברי הר"ן ז"ל תמוהי' בעיני שכתב וז"ל והרשב"א כתב שעפ"י כהן וחכם בלבד אינה מפסדת כתובתה אלא דוקא באמרה איש פלוני ביום פלוני ואתי עדים ואמרו עמנו הי' וכו' אבל עפ"י הכחשת כהן בעצמו אינה מפסדת כתובתה דעד אחד הוא ובירושלמי נמי מפורש כן אבל מדברי הרמב"ן ז"ל נראה שהכהן והחכם נאמן שכך כתב בפ' שבועות העדות וכו' כדאמרינן בפרק המדיר פלוני חכם טהר לי וכו' ואזל ושיילי' ואשתכח שיקרא דאלמא אע"ג דאיהו מהימנא כיון שאמר בשם פלוני ושיילי' ואמר דשיקרא הוא לא מהימנא וכן הדין בכל עד מפי עד וכו' עכ"ל הר"ן מבואר נגלה דלא למד הר"ן ז"ל מדברי הרמב"ן בשום מקום שהוא חולק על הרשב"א וס"ל דהחכם נאמן אלא רק ממה שכתב בפ' שבועות עדות וכנ"ל וזולת זה לא נשמע מרמב"ן שיסבור כן ותמוה לי מה יענה הר"ן אם הרשב"א בעצמו כתב ככל הדברים אלו כמו שכתב הרמב"ן אות באות וז"ל הרשב"ם בחי' לשבועות הא דאמרי' הכל מודים וכו' לאו למימר דאפי' אי אתי העד ואמר לא אמרתי להכחיש דהתם ודאי מהימן אע"ג דאמרה לדידי אמר לי מת בעלי וכדאמרי' בכתובות דאמרה פלוני חכם טיהר לי את הרחם ואזל שיילי' ואשתכח שיקרא דאיהו מהימן ולא היא אלא הכא ה"ק דאיהי גרמה לנפשה וכו' עכ"ל הרשב"א והשתא איך נוכל לומר דהרמב"ן חולק על מה דס"ל לרשב"א בכתבות דאין החכם נאמן אלא בעדים מדכתב הרמב"ן בשבועות שהראשון נאמן הרי הרשב"א גופא כתב וכן בשבועות ואיך יסתר הרשב"א א"ע בסתירה הנראה לעיניים. ומזה נראה שאין קיום לתי' הב"י והב"ש הנ"ל דהרא"ש פוסק לענין ממון כרשב"א ולענין איסור פוסק כרמב"ן דהרי הרשב"א עצמו כתב כן בשבועות ולא הזכיר קבלת הרמב"ן כלל ונמצא שהרשב"א סותר את משנתו וכאשר יתרץ דברי הרשב"א כן יתרץ דברי הרא"ש

אכן במה שכתבנו לעיל דתנא דמתני' אתי לאשמעינן דעוברת ע"ד מצוה רמי' על הבעל להוציאה ולהכי תני יוצאות יתישב הכל על נכון אך נקדים עוד מה שנראה לענ"ד לחדש דהא דקיי"ל דעוברת על דת צריכה התראה היינו אי עברה ע"ד בעדים אבל היכי שמודית שעברה ע"ד והכשילתה לבעלה ומודית ג"כ שיודעה בשעה שהכשילתו שתפסיד כתובתה אף בלא התראה מפסדת כותבתה והטעם משום דמשמע מדברי רבותינו הראשונים ז"ל שעיקר הנראה הוא שתפסיד כתובתה וכמובא בב"ש סקי"ז וכן מבואר בתשובת רשב"א סי' תתס"ד וז"ל דטעמא דעובר על דת צריכה התראה משים שיכולה לומר לא ידעתי שאהי' מפסיד כתובתי בשביל זה אבל אחר התראה ידעה ומחלה עכ"ל וממילא הדעת נותן דהיכי דהיא מודית שידעה שתפסיד כתובתה במה שהכשילה שמפסדת כתובתה אף בלא התראה שהרי ידעה ומחלה והודאת בע"ד כמאה עדים דמי. ונראה ראי' לדברי דהרי לכאורה קשה על המחבר שכתב בסעי' א' שעברתו ע"ד היינו שאמרה פלוני הכהן והחכם תיקן וטהר לי ונמצאת שקרנית ודוקא שהוכחשה בעדים וכו' ומדוע לא כתב המחבר דה"ה אם מודית ששקר אמרה בשם החכם שמפסדת ג"כ כתובתה וכמו שמבואר בב"ש סק"ג דהכי קיימ"ל אלא ודאי היינו טעמא דכיון דהמחבר כתב שעוברת ע"ד צריכה התראה להכי התנה דוקא בעדים אבל במודית לי' פסיק' לי' למחבר דהרי במודית אפי' התראה אינה צריכה כגון אם מודית שידעה שתפסיד כתובתה וכיון דבמודית צריך לחלק לא כתבו בפנים רק היכי שנמצאת שקרנית בעדים דאז לעולם צריכה התראה אבל במודית דידעה ומחלה אינה צריכה התראה כנלענ"ד

ומעתה אני אומר דכיוון דתנא דמתני' תנא יוצאות שלא בכתובה ותני לן תרי דינים במתני' בעוברת ע"ד חדא דמצוה איכא להוציא וזה מוכח מדתני יוצאות כנ"ל. שנית. דעוברת ע"ד מפסדת כתובה יתנו לה הנך שני דברים כהדדי ובחדא מתני' ע"כ מוכח בבירור דלא מיירי' מתני' מהתראה כלל אלא אפי' בלא התראה מפסדת כתובתה דאלת"ה אלא נימא דוקא בהתראה מפסדת כתובתה א"כ תקשה הרי כבר נתבאר לעיל דלענין מצוה דרמיא על הבעל להוציא עוברת ע"ד אין צריך התראה וא"כ איך מקבץ התנא שני פנינים שלא מיירי באופן אחת ותני להו כחדא מתני' ידענו הכלל מקוצר כללי המשנה שבמבוא התלמוד דכל שני דברים דקתני במתני' כהדדי יש לנו להשוותן בכל מה דאפשר וא"כ כיון דתנא במתני' יוצאות שלא בכתובה דהיינו ענין מצוה והפסד כתובה מסתמא באופן אחד ושווים הם דאפי' בלא התראה הוי מצוה ומפסיד כתובתה. ולפי"ז יש לנו לומר דודאי לס"ד דש"ס דלא נפשט לן עדיין דעוברת ע"ד צריכה התראה שפיר נוכל לאוקמי מתני' אפי' בעדים מכחישן ומהאי טעמא אוקמי בירושלמי למתני' בעדים משום דסתמא דמתני' משמע דיוצאות שלא בכתובה אפי' בלא התראה אבל לבתר דמסיק בש"ס דידן בפרק ארוסה דעוברת ע"ד בעדים צריכה התראה ע"כ מוכרחין אנחנו לומר דמתני' מיירי' במודית ויודעת שתפסיד כתובתה וכו' אינה צריכה התראה כדי שיהי' דיקדק לשון מתני' על נכון ושני דברים השנויים בה שווים ומיירי באופן אחת כנ"ל

ובהכי ניחא לן מה שעמדנו בסוגיא דחולין דמדוע לא אבעי' להו הכא אי עוברת ע"ד צריכה התראה וכן מדוע לא נזכר בסוגין שום דבר. מהתראה דהיינו טעמא משום דפשיטא להו לש"ס דידן דבמתני' לא מיירי מהתראה כלל ואפי' בלא התראה מפסדת כתובתה וכמו שמוכח ממתני' כנ"ל וניחא לן ג"כ דלא אוקמי בגמרא דהוכחשה בעדים משום דס"ל לש"ס ודאי טרם דנפשט האיבעי' דעוברת ע"ד צריכה התראה נוכל לאוקמי בעדים אבל לבתר דאיפשט האיבעי' דהעוברת ע"ד צריכה התראה א"כ ליכא לאוקמא בעדים מכחישין אותה דא"כ הי' צריכה התראה ובמתני' מוכח דאף בלא התראה הפסידה כתיבתה וע"כ מוכח דמיירי במתני' במודית וכנ"ל גם אתי שפיר דלא איבעי' להו בסוגיין אי עוברת ע"ד כופין את הבעל להוציאה דכיוון דמיירי בסוגיין בלא התראה א"כ מוכח דאין כופין דאלת"ה קשה מה הועילו חכמים בתקנתם שאמרו באומרת טמאה אני לך שאינה נאמנת משום שמא עיניה נתנה באחר דאכתי תערים לומר שעוברת ע"ד וכמו שכתבתי לעיל וגם תוכל להסתיר עצמה בשני עדים ויהי' הבעל חייב להוציאה וכמש"כ בתשו' מיימני הנ"ל אלא ודאי דאין כופין ולהכי לא איבעי' להו הכא אבל שם בפרק ארוסה דמסיק דעוברת ע"ד בעדים בעי התראה שפיר איבעי' להו בעוברת ע"ד בעדים ובהתראה אפשר דחמיר וכופין הבעל להוציאה ולא שייך להקשות מה הועילו חכמים בתקנתן דכל הנותנת עיניה באחר תעשה כן דהא ליתא דהרי בלא התראה לא תצא והבעל כשירגיש שתרצה להוציא עצמה ממנו לא יתרה בה ולא תהני לה מעשיו ודיבורה כלום ולהכי שפיר איבעי' להו שם ופשיט דאפי"ה אין כופין אבל מ"מ מצוה איכא להוציא ככל עוברת ע"ד וכמו דתנן במתני' כנ"ל וא"ש

ומעתה נבוא להבין דברי רבינו הראב"ד ז"ל ונלענ"ד אף שמשמע שהבינו הר"ן והריטב"א בדעת הראב"ד שס"ל דאפי' לענין הודאת בע"ד בממון ג"כ אמרינן אין אדם מע"ר ולהכי הקשו עליו כנ"ל. אך לדעתי הענייה לא כן יראה. אלא דהכי הוא כוונת הראב"ד דהנה לפי מה שביארנו תרי ענינים נשנית במשנתינו בדין עוברת על דת ענין מצוה לגרשה וענין איבוד כתובתה וע"ז פריך