שו"ת מהרא"פ סו

לגרשה. וז"ל המהר"ם מפאדוואה סי' י"ג בסוף התשובה. ובזה אל יטעה שום אדם לומר הלא בדין עוברת על דת הוזכר שצריכה התראה זהו דוקא אם רוצה להפסיד כתובתה. או היכא שהב"ד רוצה לאסרה עליו בע"כ דאינה אסורה אליו כי אם בקינוי וסתירה אבל פשיטא דמצוה לי' לגרש אפי' אם לא התרה בה ויתן כתובה עכ"ל וכל זה מבואר גם בשאר אחרונים

אך יש להסתפק אם בעברה על דת פעם אחת בלי התראה הוית בכלל עוברת על דת ומצוה לגרשה או דלמא דלא הוית בכלל מעוברת על דת אלא היכא דרגילה לעבור אבל לא בפעם אחת. דהנה הרמ"א בהג"ה התנה בעברה ע"ד דדוקא אם רגילה בכך. ודברי קרשו לקוחין מתשו' רשב"א. ואיכא לספוקי אי הג"ה זאת נמשך על כל מה דכתוב בסעי' זה וגם על סופו דכתוב שם דמצוה איכא לגרש אבל בלא רגילה ליכא מצוה כלל דלא הוי בכלל עוברת על דת. או נימא דהרמ"א לא הגיה בש"ע ורגילה בכך אלא לענין הפסד כתובה אבל לענין מצוה לגרשה אפי' בעברה פעם אחת הוית בכלל עוברת על דת וכמו שמשמע כן פשטות לשון תשו' הרשב"א יעי"ש הן אמת כי לפי דעת הב"ש שם סי' קי"א דלא בעינן רגילה בכך אלא כשיש לתלות בכעס או מחמת איזה סיבה א"כ ודאי דאף לענין מצוה הדין כן. אמנם המעיין בתשו' הרשב"א יראה דלא משמע כן אלא כפשטות דברי הרמ"א דלענין הפסד כתובה לעולם בעינן רגילה בכך א"כ אכתי בספיקא קאי אם גם לענין מצוה בעי רגילה בכך או לא. ומצאתי להגאון בית מאיר שנחלק בדין זה עם מהר"י סג"ל דדעת הגאון מהר"י סג"ל דאפי' בלא עברה רק פעם אחת ג"כ מצוה רמי' פל הבעל לגרשה אך הגאון בית מאיר בסי' קט"ו חולק עליו דלענין מצוה ג"כ בעינן רגילה בכך. ואם לא עברה רק פ"א לא חשובה עוברת ע"ד כלל. ומביא ראי' לדברי וכמו שיבואר

ונראה לענ"ד כשיטת מהר"י סג"ל הנ"ל דרך לדעתי יבוא הסוגיא עם דברי רבותינו הראשונים ז"ל על נכון אכן יוקדם דיש לעמוד בדין עוברת ע"ד המוסכם מכל הפוסקים דעכ"פ מצוה לגרש לא מצאנו מבואר בגמרא רק דהרא"ש והר"ן בסוגין הביאו כן בשם הראב"ד אהך דאיבעי' לן בפרק ארוסה בעוברת ע"ד אי רשאי הבעל לקיימה. דעכ"פ מצוה איכא לגרשה. ויש לחקור מנין לו לראב"ד דין זה ומדוע לא הראה לנו הראב"ד שורש דין זה דעכ"פ מטה איכא בש"ס דידן או בירושלמי ואפי' היכא דהתרה בה הבעל לא מצאנו בהדי' דמצוה איכא ומכ"ש בלא התראה. ומה שהביא המרדכי והגהת אשר"י ראי' מסוף גיטין דתני שם מדת אדם רשע שרואה את אשתו יוצאת וראשה פרוע וטווה בשוק ופרומה משני צדדיה ורוחצת עם בני אדם וכו' דלמא התם מיירי' בשעבדה כל הנך עובדין דהוית פרוצה גדולה. אבל בלא עברה על דת אלא פ"א או פעמיים מנ"ל דמצוה לגרשה. דנראה לענ"ד אפי' אם נאמר כשיטת בית מאיר הנ"ל דגם לענין מצוה דרמיי' על הבעל לגרש ג"כ בעינן רגילה בכך. מ"מ עכ"פ סגי' בעברה שני פעמים ע"ד וכמו שהביא הפרמ"ג באו"ח בפתיחה הכוללת בסוף סדר הנהגת השואל סקמ"א דכל רגיל המוזכר בפוסקים הוי בתרי זמני' והוא מש"ך יו"ד סי' רכ"ו בשם הירושלמי ע"ש וא"כ אפי' אם עברה ע"ד פעמיים מנ"ל דמצוה לגרש ומכ"ש בלא עברה רק פעם אחד ובלא התראה לדעת הנ"ל

אכן נלענ"ד דהראב"ד למד דינו ממתני' דפרק המדיר בסוגין דתנן ואלו יוצאת שלא בכתובה העוברת על דת. דיש לדקדק מה זה לשון יוצאות דתנן במתני' דלא הוי לי' לתנו אלא ואלו שאין להם כתובה וכמו שהוא באמת לשון הרמב"ם ס"פ מהל' אישות. ומדתני יוצאת משמע לכאורה שכופין את הבעל להוציאה אם הי' עוברת ע"ד וכעין ששנינו בסוף נדרים בראשונה היו אומרים שלש נשים יוצאות ונוטלת הכתובה וכו' דהתם הכוונה שכופין לגרשו כמבאור שם דנשמע משם דלשון יצאות מורה חיוב וכפיי' על הבעל אך באמת היא ליתא דהלכה פסוקה בעור וש"ע בעוברת ע"ד אם רצה הבעל לקיים יקיים. ועוד דהרי אבעי' לה בפרק ארוסה אי רשאי הבעל לקיימה ולא פשטוה ממתני' דתנן יוצאות. ואין לומר ג"כ דלשון יוצאות שבמשנתינו מודה לן דאם רצה הבעל לגרש אותה בע"כ מוציאה דמאי רבותא אשמעינן התנא בדין זה. הלא בכל הנשים הדין כן שהבעל מוציאה שלא מרצונה דקיימ"ל כב"ה בסוף גיטין דאפי' משום דבר מוצאה. ובשלמא לצד אחד שנסתפק הב"ש בסי' קי"ט סק"ד לדעת הטור דלא פליגי ב"ש וב"ה אלא בזיווג שני אבל בזיווג ראשון ב"ה מודו דלא יגרש אלא במצא ערוה א"ש די"ל דמתני' מיירי בזיווג ראשון אבל לשיטת הפוסקים וכן מסיק הב"ש שם דאפילו בזיווג ראשון פליגי אכתי קשה למה תנן לשון יוצאות. ופשיטא שהוא דוחק לומר דמתני' אתו אליבי' דב"ש דהרי קיימ"ל ב"ש במקום ב"ה אינה משנה גם לא מצינו כיוצא בו אשר ע"כ נלענ"ד דמזה למד הראב"ד דינו דאע"ג דאבעי' לן בפרק ארוסה בעוברת ע"ד אי כופין להוציא או מותר לקיימה היינו דלא יהי' כופין לבעל להוציא אבל עכ"פ מצוה רמי' על הבעל להוציאה והיינו דתנן לשון יוצאות במתני' דמצוה על הבעל להוציא עוברת ע"ד משה ויהודית בע"כ אפי' בזר וא"ש ובהנחה זו יתבאר לן הסוגי' עם דברי רבותינו הראשונים ז"ל על נכון לאשר נמצא כה ובדברי רבותינו ז"ל תמיהות כאשר אבאר

(א) קשה על הסוגי' דבפרק ארוסה איבעיא לה אי עוברת ע"ד צריכה התראה ואיפשטא דצריכה התראה והכא במתני' דתנא עיקר הדין של עוברת ע"ד לא הוזכר כלל מהתראה לא במתני' ולא בגמרא. ואדרבה מסתימת לשון המשנה משמע דאפילו בלא התראה מפסדת כתובתה דהרי סתמא תנא יוצאות שלא בכתובה וזה פלא ולא ראיתי מי שירגיש בזה

(ב) תמי' לי ג"כ על הסוגי' דהכא דתנא עיקר הדין של עוברת ע"ד יוצא וכאן לא איבעי להו כלל אי רשאי הבעל לקיימה. ואדרבה מלשון יוצאת משמע לכאורה שחייב להוציאה כנ"ל רק התם בפרק ארוסה איבעיא להו אי מותר לקיימה והיא לכאורה איבעא שלא במקומה ודאי דהא מלתא טעמא בעי. ולכאורה הייתי רוצה לתרץ על קושיי' זו דהכא בעברת ע"ד דמתני' פשיטא דאין כופין הבעל להוציאה דאל"ה תקשה מה הועילו חכמים בתקנתם במשנה אחרונה סוף נדרים דהאומרת טמאה אני לך אינה נאמנת דשמא עיניה נתנה באחר דאכתי תקשה כל אשה הנותנת עיניה באחר תהי' עוברת על דת כגון שתערים לומר לבעלה פלוני כהן וחכם תיקן וטהר לי ותברר לה יום מיוחד שתדע בבירור שלא הי' הכהן והחכם בעירם ושוב לאחר המעשה תודה לבעלה שכשלתו. ואזל הבעל ושיילי' ויהי' נודע ששקר אמרה שהרי יהי' נודע ג"כ ע"י עדים שלא הי' אז בעירם ממילא תהי' יוצאות מבעלה ועיין תוס' כתובות ס"ג ע"ב ד"ה אכל ובש"ע פ"ט מה' אישות אלא ע"כ פשיטא להו לש"ס דבמתני' אין כופין את הבעל להוציא והא דתני יוצאות הוא רק למצוה בעלמא וממילא דלא תקשו נחוש דכל אשה הנותנת עיניה באחר תאמר שהיא עוברת ע"ד דז"א דשמא לא יתרצה הבעל לגרשה ותהי' בזולזולה אצל הבעל אבל התם בסוטה דהתם מיירי שנתיחדה שפיר מבעי' ליה דשמא עוברת ע"ד דיחוד הוא חמיר וכופין להוציא ולא תקשה דמה הועילו חכמים בתקנתם דכל אשה הנותנת עיניה באחר תתיר עצמה דנראה לענ"ד דעד כאן לא חשו חכמים לכך אלא היכי שלא עשתה שום מעשה איסור כלל רק שבדיבורה רוצית לאסור עצמה לבעלה בזה יש לחוש שלאחר שתתגרש תאמר שקר אמרתי ומעולם לא עברתי כלום כי גם אם אמרה נטמאתי תחזור ותאמר לאחר שתתגרש לא הד"מ ולא אמרתי רק שיוצאנו וכן אם אמרה פלוני כהן תיקן וכו' תאמר עכשיו שאחר תיקן לה וכן בפלוני חכם טהר וכו' תאמר דם ציפור הי' וכל מה שאמרתי בשקר אמרתי כדי שתתגרש אבל באמת היא כשרה אבל לחוש שמחמת שעיניה נתנה באחר תתיחד עצמה לפני עדים ותעשה מעשה רשע דאף לאחר הגירושין לא תוכל לתקן ולהכחיש מעשה רשעתה לא חשו חכמים כמו שלא חששו שמא תזנה כדי שיגרשנה בעלה כי לא חששו רק אדיבור ולא שמא תעשה מעשה רשע וכעין דאמרינן בגיטין ס"ו דלדיבור חיישינן מעשה לא עבדה כן הי' נראה לכאורה

אכן המעיין בתשובת מיימני להל' אישות סי' ח' בהמעתיק יראה שס"ל דאפילו להכי חיישי' רבנן ולא ס"ל לחלק בין דיבורא למעשה אדרבה פשיטא לי' דמהאי טעמא שמא עיניה נתנה באחר אפי' בנתיחדה ג"כ אין כופין להוציא דאל"ה מה הועילו חכמים בתקנתם יע"ש וא"נ הדרה קושי' לדוכתי' מ"ש דאבעי' להו בסוטה אי כופין הבעל להוציא והכא בסוגין לא אבעי' כלל

(ג) ועוד תקשה לן ג"כ בנ"ל דמה איבעי להו כלל חי רשאי לקיימה או כופין להוציאה דא"כ מה הועילו חכמים בתקנתם דאשה הנותנת עיניה באחר תסתר עצמה בפני עדים וכופין להוציא אלא ודאי דאין כופין א"כ מה אבעי' להו

(ד) קשה לי על הסוגי' לפי דעת הרשב"א והרא"ש וסייעתו וקיי"ל כן להלכה בש"ע דלענין להפסיד כתובתה אין הכהן והחכם נאמנים אלא דוקא היכי דאיכא עדים שלא הי' הכהן והחכם בעיר באותו יום והיינו ע"פ הירושלמי דתנא וכולן בדקין בעדי' ולא משתכחין א"כ קשה מדוע לא הוזכר בש"ס דידן דצריך עדים ע"ז דהרי יש מקום לטעות שהכהן והחכם נאמנים וכמו שהוא באמת דעת הרמב"ן כפי מה שסובר הר"ן בשמו כל אלו קשים על הסוגי':