שו"ת מהרא"פ סה

הגט בתורת הזמנה או פקודה דזכתה בו מיד שנטלתו לצור עפ"י צלוחתה לא מהני אח"כ במה שאמר זה גיטך כמו באומר זכי בשט"ח זה ואינו מגורשת בנתינה זו כלל. וזה ברור. ומה יענה לזה מעלתו ני' הייטב בעיני ה' להורות הוראות כאלו בענין חמור כזה בהשקפה בעלמא ובלי עיון כלל יאמר נא באמת אם לא בצדק פגעתי בכבודו במקצת

? (טו) ועתה נבואה לענין השלישי שבתשובתי וכתב ע"ז ז"ל אשר תפס עלי הד"ג שקבלתי עדות שלא בפני בע"ד סמכתי על מה שכתב בח"מ סי' כ"ח במחבר ורמ"א כמה פרטי דינים שיכולין לגבות עדות שלא בפני בע"ד וכולהו איתניהו בנ"ד דהנה כתב הרמ"א דאם העדים בעיר אחרת והוא מצא שם עדים ואינם רוצין להמתין כו' ואין שהות לשלוח כו' גובין עדות שלא בפניו כו' והנה הוא פה מצא העירה עדים ואינם רוצין להמתין עד אשר נשלח אחריהם ואולי לא תרצה לבוא הנה ושם במקום האשה אין ב"ד. ע"כ טענה חלושה היא וכי הולכים העדים למדינת הים או יש לחוש שיופסד עדותן הרי העדים דרין בדעברצין ומקום האשה ג"כ אינו רחוק. גם האין שופט בארץ אשר נוכל להכריחה לעמוד לדין? ואם נזמין אותה שתבוא לדין והיא תתן כתף סוררת אז באמת מותר לגבות עדות שלא בפניה אבל כל זמן שלא הזמינו אותה וליכא הפסד בעדות אם ימתינו פד שנקרא ונזמין אותה בודאי שלא הותר מעולם לגבות שלא בפניה. ועוד גם על דין זה של רמ"א יש הרבה חולקין שאפי' היכי דאיכא חשש הפסד בעדות אין גובין שלא בפניו וכן פסק מהרש"ל וש"ך ואם העיד הרמ"א שכן נוהגין בדיני ממונת שהפקר ב"ד הפקר איך נלמד מזה להקיל לגבות עדות שלא בפני בע"ד לאסור אשה על בעלה ולהתיר אשה לעלמא ולאסרה על כהן ומה ענין דיני ממונות ש לדיני ערוה החמורה

(טז) עוד כתב להביא דברי הרמ"א שם וז"ל מעלתו כתב הרמ"א שם ספי' ט"ז אם הוא על קטטות ומריבות שיש לחוש שאם יעידו יתקוטטו עם העדים כו' מקבלים שלא בפניהם ע"כ והנה בלתי ספק אם היתה האשה כאן היתה מתקוטטת ומריבה עם העדים ועם בעלה עכ"ל הנה יראה מעלתו עד היכן מגיע אהבת הניצוח שגרם לו להעלים עין בסוף דברי הרמ"א אשר כ' שם תוך כדי דיבור וז"ל דדוקא כשאין הב"ד רוצים לדון אחד מהם עפ"י הדין ולענוש רק להשקיט הקטטה ולהורת כפי צורך הקטטה. אבל כשרוצים להעניש ולדון על אחד מהן אין לקבל עדות אלא בפניו וכמו שנתבאר באע"ז סי' י"א סעי' ד' והנה באע"ז נתבאר דלאסור אשה על בעלה אין לקבל עדות אלא בפני האשה וע"ש בבית שמואל דאפי' בדיעבד לא מהני. הרי מעלתו דן את האשה לאסרה על בעלה בעידי כיעור וקדל"פ ועוברת על דת ולהתיר אותה לעלמא ולהפסידה ולענשה שתאבד שארה כסותה ועונתה וכתובתה. זהו בודאי שגגה

(טו"ב) עוד הביא דברי המחבר שם סעי' י"ח וכתב וז"ל מבואר שם דהא דאין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד דוקא בתובע כו' אבל המביא עדים לפטור עצמו מקבלין כו'. והנה ר' שמואל מאיר ודאי רוצה לפטור עצמו מכל החיובים שחייב לאשתו ע"ז סמכתי וקבלתי עדות שלא בעני האשה עכ"ל הנה פה מיאן להביט בש"ך שם על דין זה ולא ידע את יוסף הוא מהר"י מטראני שהביא הש"ך שם בהג"ה דלדעתו כל היכי שאין התובע תובעו אין מקבלין עדות אפי' לפטור ולפ"ז בנידן דידן דאין האשה תובעת מהבעל כלום אין מקבלין העדות לפטור את הבעל מחוב שלו ואפי' לדעת הש"ך שם מ"מ הרי ביד האשה שטר כתובה ותנאה ב"ד דאנא אפלח ואיזון ואפרנס והבעל רוצה לפסול ולקרוע שטר כתובתה ולפטור א"ע מכל החיובים דמלוה הכתובה באורייתא ככתובה בשטר כ"ע דאין גובין עדות שלא בפניו. כללא דמילתא כל דבריו בטלין ולא שרירן

והנה לבסוף בא עלי בתוכחת מוסר וכ' וז"ל ולא הי' לו להד"ג להרעיש העולם ולעשות כנופיא בבית ר' פרץ בפני עמי הארצים. הנה ודאי אם הי' שולח הפסק שלו לידי בודאי הייתי מחזירו לו בחשאי כי כבוד אלקים הסתר דבר אבל מעלתו נתן ביד המגרש והוא הראה אותו לרבנים ואנשים הרבה ואנכי לא ידעתי מאומה עד שבאתי לשוק דעברצין אז נמסר לי הפסק וכאשר באתי שנית סבבו אותי כמה אנשים וכולם שאלני אם אנכי מסכים לפוסקו הלא הוכרחתי לומר האמת כי איננו מסכים דהרי אפי' תלמיד מותר להורת בפני רבו במקום דהוא לאפרושי מאיסורא. ואיך יכולתי לחוס על כבודו במקום שיש חילול כבוד שמים והוכרחתי לגלות דעתי בפני השואלים שאיננו מסכים לדעתו

(ח"י) אמנם עוד מעט אדבר וירויח לי על מה שכתב וז"ל והנה לא אטריח עוד כי כבר יש די במה שכתבתי להוציא לאור משפט הפסק שלי והן אמת שלא הרגשתי בכל אלה אשר כתב הד"ג עד אשר הערה אותי הד"ג על כך אבל עתה אני רואה כי לא הי' לי מה להרגיש עכ"ל. הנה אני רואה שמעכ"ת כבדני במכתבו בשבחים מרובים והלבישני בעדי הגאונית ואדונים. אך אומר אני אם אדונים אני איה מוראי ואיך לא יראה לנפשו לומר שלא הי' לו מה להרגיש הכי לא תהיה תורה שלנו כשיחה בטילה שלו? הכי כל הדינים וראיית שהבאתי בתשובתי המיוסדים על אדני ש"ס ופוסקים יודחו בסברת בדוית מלבו בקש וכעלה נדף. תצלינה כל אזני השומעים דבריו הללו. ומה יענו לזה גדולי דורינו אם יוצע הדבר לפניהם הלא יחקרו שן ויביעו שפתותם חרבות. וגם לומדי תורה ילעיגו למו על זה ויאמרו לו אפי' לו יהי' כי צדקו דבריו בהשגותיו עכ"פ הי' לו ליכתוב בפסקו כל הדברים ולהזכירם בלשון אין לומר כך ואין לומר כך ולדחותם בסברותיו כי אז הי' פסקו עכ"פ בגדר פסקים מא' מרבנים המומחים. אבל מעלתו כתב פסק ולא עיין במה שהי' לו לעיין ועכשיו רוצה להצדיק עצמו כדרך עקש ופתלתול והנה יאמין לי חי נפשי כי אין בלבי עליו שום קנאה ולא שום שנאה הנוגע מחמת ממון וכבוד. אמנם קנאת האמת בוער בלבבי ומוכרח אני להגיד לו בתוכחה מגולה ואהבה מסותרה אם קראו ה' להיות ראש בדעברצין האם אין די לו לישא על שכמו משא הגדולה להשגיח על עניני קהילתו בדיני איסור והיתר המצויים. למה הרהיב בנפשו עוז לעמוס עליו משא דיני עריות והתרת אשת איש לעלמא ובפרט שהאיש והאשה אינם שייכי' לגבולו כלל הצרי אין בגלעד? האם ספו וגם תמו ח"ו גדולי דורינו אשר עיניהם כיונת צופים על פני הדור להורות הוראות כאלו הלא לא אלמן ישראל ולהם ראויים משפטים והוראת כאלו. ומה כי יאמרו עליו העמי ארצים שהוא אחד מן הגדולים ומה תכלית יש מן כבוד המדומה בעוה"ב הלא בלי ספק ידוע לו דרכי היראים שבחכמי תורתינו שהמה יראי הוראה שלא ילכדו ח"ו בעוון כי רבים חללים הפילה. ואפי' הגדולי' שואלים זה לזה בענינים החמורים הללו עד שמגיעים אל האמת ומכ"ש קטנים כמונו. והנה כבר נודע מודים דרבנן היינו שבחייהו. יתבונן מעלתו ני' היטב בדברי ולא יחשבו דברי כדברי שונא ואויב ח"ו רק כדברי אוהב נאמן ויראה בעיניים פקוחת כי כנים דברי ונאמנים באמת וצדק ויחזור מדבריו ויודה על האמת ויקבל עליו בלי להורות בענינים כאלו בלי שאלת פי גדולי הדור וגם בשארי הוראת יתבונן מאוד ויעיי' בכל דבר להבין לאשורו ואז יצליח ה' את דרכו ויצילהו משגיאות וסר עוונו וחטאתו תכופר ואז גם אנכי חלילה לי לדבר דבר עוד נגד כבודו כי אהי' אוהבו נאמנו בכל עת. דברי הכותב באמת ובתמימות וחותם בח"י פרטים כי לחיים טובים נכתב ונחתם בכסא ליום חגינו. כתבתי פה בוסערמין לסדר והי' אם לא תמצא חן בעיניו שנת תרכ"ו לפ"ק: תשובה ל"א

מעשה בא לפני באחת מן הישובים הסרים למשמעתי. איש אחד אשר דר עם אשתו בכפר אחד זה י"ב שנים. ובתוך הכפר דרים רק כולם ערלים. זולת שני קרובי האשה ומעולם לא סר הבעל מלהיות חושד את אשתו מאשר ראה בה פריצות. עד כי פעם אחת ראה את אשתו מתיחדת עם ערל אחר אשר נחשד אצלו להיות חשוקה בלילה בבית מסוגר. והביא הבעל לפנינו כתב צייגניס מהשופט שבכפר הנ"ל כתוב וחתום שבא אליו שני ערלים והעידו לפניו כי אותו הערל הנחשד פגע בבעל הנ"ל ברחוב ושמעו שאמר לו הערל הנ"ל אתה האיש הזהר שאל תשוב לביתך כי שם אהרוג אותך ואמרו הערלים הנ"ל שמחמת שהערל והאשה אוהבים זה את זה לכן גיזם והפחיד את הבעל כנ"ל כל זה נאמר בהצייגניס מהשופט. ומעתה הבעל מתגורר זה שנתים במקומות אחרים ומחמת זה רוצה לגרש אותה אך היא אינה רוצה לקבל גט עד שיתן לה מה שהכניסה אשר אין ביכולתו והבעל רוצה לגרשה בע"כ אם יתירו לו וגם יתן לה כתובה דאורייתא אם יתחייב. וזאת לדעת כי אין להם בנים והבעל לא קיים מצות פרי' ורבי' ואיכא לספוקא אי גם בכה"ג חל תקנת רגמ"ה שלא לגרש בע"כ או לא

תשובה בראש דברינו נעמוד על המחקור בהא דקיימ"ל בטור וש"ע אע"ז סי' קט"ו סעי' ה' דעוברת על דת מו"י אף דאין כופין את הבעל לגרשה מ"מ מצוה איכא ורמי' עליו לגרשה ומבואר בתה"ד סי' רמ"ב דאפי' בלא התרה בה מצוה איכא