שו"ת מהרא"פ נג

ושפיר יוכל להחזיק לעצמו המעות בהיתר גמור זה נלענ"ד. כתבתי וחדשתי טעם זה ביום עש"ק כ"ה סיון תר"ן לפ"ק בוסערמין: סי' כ"ד

אם יש להתיר לאבל על קרוביו בתוך למד לילך על סעודת מצות ברית מילה נלענ"ד דהב"ח והש"ך פליגי בזה דדעת הב"ח דמותר לילך לשם והש"ך אוסר ועיי' בפתחי תשובה סי' שצ"א שמביא בשם הנב"י שדעתו נוטה לדעת הב"ח להקיל. והנה הטו"ז שם בסק"ד מסכים לדעת הב"ח שאבל בתוך למד על קרובים יכול להכניס החתן ואף שאוסר שם שיאכל על הסעודה כבר הביא הגהות מהור"ר ברוך פרענקיל אצל הפנים מאירות בתשובה שחולק ומתיר והנה הנקה"כ שם בסק"ג מביא דהמהרי"ל למד בעל ברית שמותר להיות על הסעודה ממשיא יתום הנ"ל ובשערי תשובה סי' תקנ"א ס"ק א' רוצה להקיל שהמניח על ברכי סנדק חשיב בעל ברית ולפ"ז נראה דאם האבל מניח התינוק על ברכי הסנדק הוי כבעל ברית ומותר לו לאכול על הסעודה כנ"ל דלא גרע ממכניס חתן כנלע"ד: אהע"ז תשובה כ"ו שאלה בעסק קדושין בע"כ לשון גביות העדות

אנחנו עמרם ויונתן הלכנו עם הנער שמשון לבית הנערה לטייל ולשחק שמה ולא הי' שם שום דיבור מעניני שידוכין וקדושין ופתאום עמד הנער שמשון וקרא למי טבעת שאני רוצה לקדש בה הנערה. והי' במעמדם נערה אחת אשר לה טבעת על ידה ונטל הנער ממנה הטבעת וקרב אל הנערה והנערה צווחה בקול בכי (לאזט מיך געהן) וכפפה אצבעותיה לתוך כף ידה וצעקה כנ"ל. והנער לקח ידה בחזקה ופשט אצבעה עד שתלה הטבעת בראש האצבע ואמר הרי את מקודשת לי בטבעת זו ומיד קפצתי אני עמרם והפרדתי בניהם והסרתי הטבעת ואמרתי לא יעשה כן בישראל. אלה דברי העדים אחרי האיום. והנער המקדש אומר שלא הי' דעתו אלא לשחוק ומעתה יש לשאול על הנערה הנ"ל אם צריכה גט או לא. וזה החלי בעזר צורי וגואלי

תשובה. הנה קיימ"ל הלכה פסוקה בא"ע סי' מ"ב דאין אשה מתקדשת בע"כ וטעמו דמלתא מבואר בש"ס ב"ב מ"ח דהוא עשה שלא כהוגן כו' ואפקינהו רבנן לקדושין מני'. איברא דהגהת מרדכי סוף גיטן מובא בש"ע בהג"ה סי' הנ"ל כ' דאם לקח יד אשה בחזקה שלא ברצונה וקדשה והיא לא זרקה הקדושין מקודשת. וכבר עמדו בזה רבותינו האחרונים הב"ח והח"מ וב"ש דזה סותר למה שהבי' הרמ"א בסי' כ"ח בהג"ה דעת הרמ"א דכל שלא נתרצית מעיקרא אפי' לא זרקה הקדושין אינה מקודשת והנה אם נניח דעת הב"ש בסי' כ"ח סקי"ב וסי' ל' סקי"א וסי' מ"ב סק"ג להלכה לא אמרי' סברת א"א דלא ניחא לה לשדינהו אלא דוקא בנתרצית מתחילה ובהכי מיירי הגהת מרדכי ואין כאן שום מחלוקת א"כ בנידן דידן דלא הי' כאן קודם קדושין שום דיבור ריצוי אין לחוש כלל אעג"ב דלא זרקה הטבעת וזה פשוט אמנם לדעת הח"מ שם דהרמ"ה ס"ל כר"א דאטו כל נשי דיני גמירא ולכן לא אמרי' סברת לישדינהו והגהת מרדכי פוסק כר"ה ולכן לעולם חיישי' ואמרי' סברת לישדינהו אפי' בלא נתרצה קודם א"כ בנידן דידן דלא זרקה הטבעת הי' אפשר לחוש לס' קדושין

אמנם רבותינו האחרונים ה"ה הבית מאיר בסי' כ"ח והמקנה בק"א סי' מ"ב תמהו על הח"מ דלפי דבריו גם הטור המחבר סתרו משנתם דהמה פסקו בציפתא כר"ה וע"כ מטעם סברת לישדינהו ואיך פסקו דינו של הרמ"ה. ולכן הסכימו שניהם לדעת א' דלא שייך סברת לישדינהו אלא היכי דעבדה מעשה ופשטה וקבלה לשם קדושין ואז שפיר אמרי' דהשתיקה חשיב כריצוי. דאל"ה הי' לה למעבד עובדא דזריקה לבטל מעשה הקבלה אבל בלא עבדה מעשה אף דאיהו זריק ומקדש לה בשעת זריקה שתיקתה לאו כלום היא אף דלא ניערה. והמקנה מוסיף דהגהת מרדכי מירי שאחר שנתן לה בחזקה החזיקה בה ולא השליכה דהוי כמעשה המוכיח ולכן חיישי' וכ' שגם דעת הב"ח יתפרש כן א"כ בנידן דידן דלא עשתה שום מעשה המוכיח אף דלא השליכה אין כאן חשש קדושין לפי דבריהם ז"ל

אלא שלענ"ד צ"לע דברי רבותינו הגאונים הנ"ל אהא דקשו בה משמי' דר"ה לחלק בין ציפתא לפקדון מטעם דסברא אי שדינהו לה ומתברי מחייבנא וכבר קהו בה הראשונים ז"ל בהא דאמרי' סברא כו' ולמה להו כ"כ ולא מקשי דבלא"ה אינו דומה פקדון לציפתא דבשלמא פקדון כיון דלקחה לשום פקדון א"כ לא עשתה שום מעשה מוכיח לשם קדושין ממילא אינה צריכה לעשות שום מעשה המורה על מיאונה כמו בדינו של רמ"ה אבל בציפתא כיון דבתחילה עשתה מעשה המוכיח לשם קדושין דפשטה ונטלתו שפיר אמרי' אלא כו' לישדינהו לבטל מעשה הקבלה אלא ע"כ דפשיטא לי' לש"ס דלעולם שייך סברת לשדינהו. עדיי' צריכי' אנו לחוש לדעת הב"ח והח"מ הנ"ל ובפרט שגם הנודע ביהודא בתשו' מהד"ק סי' נ"ט חשש לדעה זו. ובעיקר קושיתם ז"ל צ"ל בפשטות דס"ל לח"מ בדעת הטור והמחבר דעובדא דציפתא הוי כמו נתרצה קצת ועם סברת לישדינהו חיישי' וכמש"כ המהר"ם פאדווא סי' כ"ד ואמנם הגהת מרדכי ס"ל דעובדא דציפתא לא חשיב כנתרצה ואפ"ה אמרי' לישדינהו

מיהו נלענ"ד כיון דבנידן דידן לא היתה שלטאה בנפשה למישדינהו דטרם הונח לה מהמציק כבר הסיר העד עמרם הנ"ל הטבעת והפריד בניהם נראה דאין לחוש כלל. וראי' לדברינו מהא דכ' התוס' ר"יד בסוגי' דציפתא ד"ה אמר רבא וז"ל מפני שעדיי' הי' המעות בידה הוצרך להביא ראי' שאם לא הי' בידה אלא כבר הוליכתם לבית ואח"כ אמר לה התקדשי כו' פשיטא דאינו מקודשת דמאן מוכח דנתרצית בהם ע"כ והיינו משום דלא שייך לישדינהו וגדולה מזו כ' הנוב"י שם בסי' הנ"ל דאפי' היכי דהיתה יכולה לישדינהו רק שאפשר לתלות שסברה שחוק הוי או דמתה שהי' גזול שלא חיישי' לקדושין מכ"ש בנידון דידן הרי עבדה כל מאי דהיתה יכולה צעקה וכפפה אצבעה ומאי הי' לה למיעבד עוד

ומלבד כל זאת יש לענ"ד לדון ולומר דע"כ לא מיירי הג"ה מרדכי הנ"ל אלא בלקח ידה בחזקה ולא גילתה דעתה בפי' אבל היכי דגילתה דעתה בפי' ובשעה שקדשה או קודם לכן בשעה שלקח ידה אומרת איני רוצה בקידושין לא שייך סברת דא"א לישדינהו. וטעמא דמילתא נראה דסברת לישדינהו לא הוי אלא הוכחה דגם מעיקרא נתרצית והא דהוצרך ליקח ידה בחזקה היא משום כיסופא או טעם אחר אבל על גוף הקדושין חיישי' שמא נתרצה מדלא שדינהו אבל אם אמרה בפי' אינה רוצה אף שלא זרקה הקדושין מידה לא חיישי' דאי לא נימא הכי אלא דסברת לישדינהו אינו פועלת אלא דעכשיו נתרצה וממילא אין חילוק בין מיאנה כפי' או לא תיקשי מאי פריך הש"ס בסוגי' דציפתא מכלל דרישא כי אמרה לא נמי הוי ואמאי הא אמרה לא ומאי קושי' אע"ג דאמרה לא קודם מתן מעות בשעה שאמר הרי את מקודשת לי מ"מ נימא מדשקלתי' אח"כ נתרצה ואין לומר דלהגמ"ר לא הוי אלא ס' קדושין וכמש"כ הח"מ ובברייתא איתא מקודשת דז"א דהרי כל טעמא דהגהת מרדכי דלא הוי רק ספק משום דחיישי' גם לדברי ר"א דאטו נשי דינא גמירי ויראה למישדינהו אבל בברייתא דמיירי קודם מתן מעות ושקליתינהו לא שייך שום טעות שתטעה האשה שאם לא תשקל תהי' חייבת באחריות וא"כ הוי שקיליתא הוכחה ברורה דנתרצית ושפיר הוי מקודשת גמורה ומאי פריך ופשיטא מה דתני בברייתא ברישא כנסו כו' לשם פקדון לא מעלה ולא מוריד לענין קודם מתן מעות וכל עיקר ציור זה לא תני לה אלא משום סיפא כמובן אלא ודאי מוכח דכיון דגילתא דעתה ואמרה לא אף ששקלה אח"כ אינו מקודשת ושפיר פריך

עוד יש להביא קצת ראי' מהא דהקשו תוס' בריש מכילתן ד"ה אי תני קונה כו' אעג"ב דתני האיש מקדש כו' ואי נימא דאפי' מאנה בפי' בשעה שקדשה אי שקלה לקדושין מקודשת א"כ א"ש לישנא דהאיש מקדש בע"כ דהיינו אם בשעה שהוא פושה מעשה קדושין הי' בע"כ דהיינו שאמרה אינה רוצה אם שקלה לקדושין מקודשת ושאני לישנא דהאיש קונה דמשמע בשעה שהי' נקנת לו הי' בע"כ