שו"ת מהרא"פ נא

אורחים כבר זכו בהם ולא מהני אומדנא. והנה גוף תשובת מהרי"ו איננו בידי לעיין בה. אך יש להבין מדוע לא מהני אומדנא אם כבר זכו בה העניים הלא אמרי' במס' ב"ק ק"י אהא דתנן נתן את הכסף לאנשי משמר ומת כו' אמר אביי ש"מ כסף מכפר מחצה דאי לא מכפר שהדר ליורשים ומטעם אומדנא ואפי' בחטאת ואשם דקדשו קדושת הגוף בעי הש"ס למימר דנהדר לחולין מטעם אומדנא לולי דהילכתא גמירי לה הרי מבואר דאפי' היכי שכבר זכו בה אנשי המשמר וההקדש אפ"ה אזלי' בתר אומדנא דאדעתי' דהכי לא נתן ואמאי אמר מהרי"ו דהיכי דזכו בה העניים לא אזלי' בתר אומדנא

והנראה לי בזה בסייעתא דשמיא על פי מה דהוי קשיא לי אסוגיא דב"ק הנ"ל דאפי' בהקדש דקדוש קדושת הגוף אזלי' בתר אומדנא מהא דתנן רפ"ב דשקלים בני העיר ששלחו את שקליהם ונגנבו או שנאבדו עד שלא נתרמה התרומה נשבעין לבני העיר נמצאו או שהחזירו הגנבים אלו ואלו שקלים ואינם עולין להן לשנה הבאה וקשה אמאי לא ניזול בתר אומדנא ואנן סהדי דאדעתי' דימצאו שקלים הראשונים לא נתנו אחרים תחתיהן ועכשיו שנמצאו הראשונים יוחזרו השניים או שוויים לבעלים ולמה אמרי' דאלו ואלו שקלים. ולכאורה הייתי רוצה לומר דשאני שקלים כיון שממשכנים עליהם הוי כתולה בדעת הגזבר ודומה למוכר חפץ ונתקלקל כמבואר בתוס' ב"ק שם דכל היכי דלא תליא בדעת הנותן בלחוד לא אזלי' בתר אומדנא אבל חייבי חטאות ואשמות דאין ממשכנים איננו תלוי אלא בדעת הנותן בלבד ולהכי שפיר אזלי' בתר אומדנא אלא שזה צריך עיון ודוחק בעיני. לכן נראה לענ"ד דעד כאן לא אמרי' במצוה דאזלי' בתר אומדנא אלא היכי דרצה לעשות מצוה ובאמת לא עשה מצוה כלל כמו נתן הכסף לאנשי משמר ומת דאי נימא דאין הכסף מכפר לא עשה מצוה כלל במה שנתן ממונו לאנשי משמר דאין זה לא הקדש ולא צדקה וכן חטאת ואשם שמתו בעליה שאינם נקרבים כלל וליכא שום מצוה שפיר אמרי' אנן סהדי דלא שדי אינש זוזי בכדי ואדעתי' דלא יקיים מצוה כלל לא נתן ולכך שפיר הוכיח אביי דכסף מכפר מחצה דאי לא מכפר ליהדר לבעלים. אבל בשקלים דעכ"פ מקיים מצוה בשקלים אחרונים שעולין לתקלתין עתיקן ומביאן מהן עולת לקייץ המזבח כמבואר שם לא אמרי' אומדנא לחזור מקיים מצוה. ובהכי נכונים ג"כ דברי מהרי"ו הנ"ל כיון דצדקה לעניי העיר או לעני פלוני הוי מצוה ונמצא כיון שזכה בה הפני עשה הנותן מצוה לא אמרי' אומדנא לחזור ממצוה אפי' היא מצוה קלה נגד חמורה ומטעם שאמרו והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה כו' וא"ש

ובדברינו אלו ניחא לן לישב במה שעמדו רבותינו עלה דתנן במס' פיאה פ"ד הלקט והשכחה והפיאה של עכ"ום חייב במעשרות אלא א"כ הפקיר ובמס' גיטין מ"ז הוכיח רבה ממתני' דאין קנין לנכרי בא"י להפקיע ממעשרות דע"כ לא מיירי מתני' בנכרי שלקט פיאה משדה ישראל דא"כ למה תנן אא"כ הפקיר הרי מפקרי וקיימי ודחי הש"ס נהי דאפקרי אדעתי' דישראל אדעתי' דנכרי מי מפקרי. וקשה דמ"מ כיון שנעשה לקט ופיאה הוי הפקר ופקע מהן חיוב מעשרות והנכרי שליקטן גזל את הענים מאיזה טעם יתחייב אח"כ במעשרות ולמד מזה המל"מ הל' תרומת פ"ב ל"ט דפיאה לא מפטר ממעשרות משעת הנחה אלא משעה שזכו בו העניים ולהכי אי לקטן עכו"ם חייב במעשרות כיון דאכתי לא בא לרשות העניים והוליד מזה דין חדש דעשיר שליקט את הפיאה חייב במעשרות כמו בליקטו נכרי (ומה שחילק שם במל"מ עוד בין לקט לפיאה תמוה דהרי במתני' תנן נמי לקט ואפ"ה בליקט נכרי חייב במעשרות ומצאתי כן בתוס' רע"ק) אך במה שכתבנו לעיל לא קשה מידי ואין להמל"מ שום ראי' לדיני' דעיקר הטעם בליקט נכרי דחייב במעשרות משום דאזלי' בתר אומדנא דאנן סהדי אולי היה יודע שהלקט ושכחה ופיאה שלו יבוא ליד עכו"ם ולא יקיים מצוה כלל כי איננו מחויב במתנות עניים אלא היכי דיטלו עניי ישראל אבל אינו מחויב להניח לנכרים לחיות ולעופת וכמבואר חולין קל"ד וברמב"ם פ"א מהל' מתנות עניים וכיון דאינו מחויב להניח להן לא קיים שום מצוה ושפיר איכא אנן סהדי דלא שדי אינש זוזי בכדי ולא הוי הפקר וחייב במעשרות אך כ"ז בליקטו נכרים אבל עשיר שליקט פיאה כיון דקיימ"ל פ"ה דפיאה משנה ד' דאפי' עשירים מותרים במתנות העניים אם המה עניים באותו שעה א"כ מסתמא כל עשיר שלוקט פיאה אמרי' דודאי צריך לו באותו שעה ואפי' ידוע שיש לו נכסים שמא ממושכנים המה לבע"ח או לכתובת אשתו דמותר לו ליטול כמבואר שם משנה ח' פ"ח ואפי' אם יש אצלו מעות אמרי' של פקדון או של מלוה הן ולעולם איכא לאוקמי' אחזקת כשרות ואחזוקי אינשי בגזלונתא לא מחזקי' ואעג"ב דאיכא חזקה להיפוך כל מה שביד האדם הוא שלו כמבואר ריש ב"מ ובנסכא דרב אבא מ"מ יש לחלק לדעתי דוקא אם אנו דנין על הממון ונכסים אם הוא שלו או לא אז שפיר איכא חזקה דהן שלו אבל הכא אין אנו דנין על הממון ונכסים אם הוא שלו אלא עיקר שאנו דנין עליה חם מותר לזה ללקוט מתנות עניים שהוא עני או לא לזה לא מהני חזקה כל מה שהוא בידו הוא שלו להוציא אדם מחזקת כשרות שלו ולעשותו גזלן דאין אדם נפסל ונעשה רשע אלא עפ"י שני עדים ולא עפ"י חזקה זו דלא עדיפא חזקה דכל מה שביד האדם הוא שלו מחזקת ממון דעלמא וחזקת כשרות עדיף ממנה דהרי בתרי ותרי דמכחישים זו את זו קיימ"ל דזו באה בפני עצמה ומעידה ומפקי' ממונא על פיהם כמבואר ב"ב ל"א ובר"ן פ' האשה שנתארלמה גבי שלשה שישבו לקיים כו' אלמא דחזקת כשרות עדיפא מחזקת ממון וה"ה מחזקה דכל מה שביד האדם הוא שלו. ואפי' אם הוא מעיד על עצמו שהוא עשיר ואינו צריך ליטול פשוט דאינו נאמן על זה שאין אדם משים עצמו רשע ושקירי הוא דקמשקר. ומסתמא כדין לוקט ועכ"פ הבעל השדה מקיים מצוה אם עשיר לקט פאה משדה שלו וממילא דלא שייך אומדנא למיהדר ממצוה ולהכי אם ליקט עשיר פטור ממפשרות דלא שייך אומדנא רק בליקט נכרים דאז כיון דליכא מצוה כלל איכא אומדנא ולהכי חייב במעשרות וא"ש ונסתר עיקר המצאת דינו של המל"מ לפ"ז ממילא בנידן דידן כיון דנשים המתנדבות עשו מצוה במה שנדר' לחברת הכנסות אורחים וכבר זכו בה לא אזלי' בתר אומדנא אפי' ממצוה קלה לחמורה והדין עם חברה דהכנסות אורחים

אך אכתי איכא להפיכי בזכות דראשי כולל שלנו כיון שכבר עשו הרבנים והממונים דשם והתקינו בח"ח שלא יתנו מעות ממדינתינו לאנשי גאליציאן. אולי לא הוי צדקה זו אשר אנו נותנים להם חשוב למצוה כלל דהוי כמו גזילה או השגת גבול ולהוי מצוה הבאה בעבירה ואסור לנו לעשותה וממילא הדר איכא אומדנא דאילו הוי ידעו המתנדבות שיעשו מצוה הכאה בעבירה ולא יהי' נחשב למצוה כלל לא היו נודרין להם אלא לעניי המדינה והיכי דלא הוי ביטול מצוה שפיר אמרי' אומדנא כנ"ל. גם בזה איכא להשיב. דנראה לענ"ד פשוט דאין כח ביד הממונים והרבנים לתקן ולגזור עלינו דבר שהוא נגד התירה. ואיך אפשר שיגזור עלינו שאם יבואו עניי מדינה אחרת הדרים בארץ הקדושה וישאלו ממנו דבר מועט להחיות נפשם שנשיב פניהם ריקם הלא מבואר ביו"ד סי' רמ"ט דאסור להשיב הפני השואל ריקם שנאמר אל ישוב דך נכלם ופשוט דאין חילוק בזה בין עניי העיר או עניי עיר אחרת ובודאי לא הי' כוונת המתקנים רק שאסור לעשות קופה הכוללת הנהוגה אבל על דבר מועט לכל שבוע מיחידים ע"ז לא כיוונו המתקני' ואפי' אם כיוונו לתקן כן הוי תקנה באיסור דלא חשוב כלל כמבואר בש"ך סי' רכ"ח ס"ק צ"ה בשם תשו' הרא"ש. והנה כהיום התלמידי חכמים הזקנים החלושים וחולים היושבי' על התורה ועל העבודה בירושלים מבקשין מאתנו ע"י שליח ליתן להם דבר מועט להחיות את נפשם במזון ותבשיל האם נשיב פניהם ריקם? ונשמע לקול התקנה זה לא יוכל להיות. ועוד שאנשי כולל דמדינתינו טוענים שנתן להם הצדקה לחלק אין אנו שומעין להן רק להמבקשין מהחברא אנו שומעין שהן אומרים כהלכה דומה למה דתנן בפ"ד דפאה אפי' תשעים ותשעה אומרים לחלק וא' אומר לבוז לזה שומעין שאומר כהלכה וה"ה הכא התורה אמרה כי לא יחדל אביון מקרב הארץ כו' פתות תפתח את ידך כו' ואל ישוב דך נכלם ודבר מועט מוטל ליתן לכל שואל אף שהכולל דמדינתינו טוענים שניתן להם לחלק נפש כנפש לזה שומעין שאומרין כהלכה. ופה העתקתי מחיבורי חלת אהרן באות (לח) מה שכתבתי על משנה זו הנ"ל

והנה אכתי איכא לצדד לזכות ראשי הכולל דמדינתינו כפי מה שראיתי בגוף התקנה והפשר שמובא בספר דברי צדק הנדפס בירושלים שנת תר"ל שקבל עליהם שאסור להם לשלוח שלוחים ולקבץ נדבות במקומת אונגערן בלי רשות מנהלי הכולל ני' וממילא דחל עליהם האיסור שלא יקבלו שום נדבה ממנו ואם מקבלין עושין עבירה א"כ היה אפשר לומר דגם עלינו איכא איסור שלא לסייע ידי עוברי עבירה ואף שאנו מקיימין מצות צדקה. מ"מ אסור לנו לסייע להם ויש ראייה לזה דהנה ברפ"ח דשבת כתב הרב מברטורנרא דלהכי נקיט התנא מלאכת הוצאה בלשון עשיר ועני דאגב אורחי אשמועינן דמצוה הבאה בעבירה אסורא וחייבין עליה ע"כ וברישא דמתני' דפשט הפני תנן בעה"ב פטור וכ' הר"ן והרא"ש דמצד חיסור שבת פטור ומותר אבל עכ"פ איסורא דרבנן איכא