שו"ת מהרא"פ נ

ציפורניים לצורך טבילה הוי מלאכה הצל"ג גם שיטת רש"י הגם שס"ל לפי פשוטו דתיקון מצוה לא חשוב צל"ג מ"מ הרי כ' האליה רבא באו"ח סי' ש"מ דדעת רש"י דנטילת ציפורניים הוי מלאכה הצל"ג גם ביארנו דדעת הרמב"ן מבואר דהוי צל"ג וכמו שכ' שם בספרו הנ"ל ומה שהביא ראיי' הסדרי טהרה בסי' קצ"ח מרא"ש בכורות דכ' בשם רמב"ן דמריטת נוצה לצורך שחיטה ביו"ט הוי מלאכה שאצל"ג צ"ל דהתם כיון שאינו לצורך העור אלא לצורך שחיטה הוי משאצל"ג ומה שכ' הסדרי טהרה שהכא ג"כ אינו ליפות הגוף רק לצורך טבילה לענ"ד אינו דהא עיקר החציצה תלי' במה שמקפיד עליו ועיקר הקפדה תלוי במה שהוא מקפיד עליו משום מאיסותא ומחוסר יפוי הגוף ולכן צואה תחת הצפרנים חוצץ משום שמקפיד עליו משום מאיסותא וזה ברור. גם ראיתי בס' כסף נבחר שכ' דגם דעת ר"ח שדבריו דברי קבלה דנטילת ציפורן הוי מהצל"ג דאל"ה קשה הא איהו פ' כר"ש במשאצל"ג ופ' כר"א דנוטל ציפורניו זו בזו חייב אלא פ"כ דס"ל כרמב"ן וגם דעת הריב"ש כן וכמו שכ' המג"א בשמו. ומעתה אני אומר בממנ"פ אם אפשר בניקור או בנטילה ביד למה מכניס עצמינו להתיר אמירה נגד הרמב"ן ורש"י וריב"ש ור"ח דס"ל דנטילה הוי מלאכה שאצל"ג ואסור מדאוריי' גם נגד הרמב"ם ומחבר דמלאכה שאצל"ג חייב ואם אי אפשר בניקור או בנטילה ביד כמש"כ המג"א. אז לענ"ד גם ע"י כלי אי אפשר להתיר פ"י נכרי דכיון דאי אפשר בענין אחר הוי הכשר מצוה כמצוה וכמו שבארנו לעיל והוי מלאכה שצל"ג משום תיקן מצוה ואיך נתירנו על ידי אמירה לנכרי. לכן לולי שאינו כדאי נראה לענ"ד להסכים פם הטו"ז לנקר הציפורניים הגם כי גם הח"צ מסכים כן וגם הס"ט כ' דמאן דמורי כן לא משתביש. וזו הדרך נראה לנו על צד היתר ברור. והנה באמת כי צריכי' אנו לחוש לדעת הראב"ד ג"כ שהביא הש"ך בשמו דהציפורן גופא הוי חציצה משום דעתידו להנטל. אבל נראה לענ"ד בנידן דידן גם הראב"ד מודה שאינו חוצץ דעיקר טעמא דראב"ד הי' משום דכל העומד לחתוך כחתוך דמי וכמבואר בפ"י ממקואות גבי ידות הכלים והנה לפי מה שכ' השעה"מ בפ"ד מהל' גירושין ואדמ"ו הגאון ז"ל בס' חתם סופר סי' קצ"ה דהך דינא תלי' בהך דר"ש דס"ל כל העומד לזרוק א"כ י"ל דבשבת כיון שאסור לנטול הציפורנים לא תיקרי עומד לכך דמעוכב מחמת איסור הוי עיכוב וכעין שכ' תוס' חולין פ' בד"ב דכמה כו' דכיון דאסור לזרוק הדם משום דהוי מחוסר זמן כו' עיי"ש וכעין שחולק בס' חתם סופר הנ"ל וכיון שנסתלק טעם הראב"ד הדרי' להנ"ל דינקר הציפורנים כנלע"ד: תשובה כ"ב

נסתפקתי בדין איסור גניבת דעת אם יש בו איסור מדאוריי' או דלא הוי אלא מדרבנן ובעניי לא מצאתי בזה בפוסקים. ונראה לענ"ד להוכיח שיש בו איסור דאורייתא דהנה בחולין צ"ד בתוס' ד"ה טרפה הוי כו' הקשה דמנ"ל לש"ס לדייק דמשום גניבת דפת איקפד שמואל שמא משום גזירה דשמא יתננו לו בפני ישראל ותירצו דאי ליכא גניבת דעת גם גזירה לא שייך דישראל לא יקנה ממנו דשמא לגנוב דעת אמר ע"ש ועיי' ברשב"א וברא"ש דכתבו דעיקר חשש שחששו שיקנה ישראל ממנו היינו ישראלים כשרים דתקנתא לרשיעי לא עבדי' והנה ה"ה בפ"א מהל' אישות הביא ראי' לדברי הרמב"ם דפנוי הבא על הפנויי' חייב מלקות ויש בו איסור דאוריי' דאל"ה האיך אמרי' בכל הש"ס חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וסמכי' על חזקה זו ש"מ דאיסור בעילת זנות דאוריי' היא דאי לא הי' אלא מדרבנן אין זה חזקה טובה דהרי לאו כולי עלמא חיישי אאיסור דרבנן עיי"ש ולפ"ז אי נימא דאיסור גניבת דפת אינו אלא מדרבנן אכתי תיקשי למה תקני דחתוכה לא ישלח לנכרי משום גזירה דשמא יתננו לו בפני ישראל דהרי לא יקח שום ישראל ממנו דשמא לגנוב דעת אומר כן ואי משום איסור גניבת דעת הרי אינו אלא מדרבנן ולאו כולי עלמא זהירי בי' ואיך אפשר לאכול חתיכה זו דשמא עבר המשלח על איסור דרבנן ואי דניחוש לקלי דעת הרי תקנתא לרשיעי לא עבדי' אלא פ"כ מוכח מזה דפשיטא לן דאיסור גניבת דעת דאורייתא וא"ש

והי' נראה בזה לישב שיטת רש"י דפי' על הא דמסקי' בהא דמכריזן נפל בשרא לבני חילא דפריך והא קאמטעינן להו ומשני אינהו דקאמטעו לנפשייהו ופירש"י דהא דאמרי' לעיל מפני שמטעהו מפני שמוכר לו בחזקת שחוטה וכן הפותח חביות כו' דאמר לו בשבילך אני פותח דודאי גונב דעתו ע"כ. והקשו עליו התוס' ורא"ש דהא בברייתא אלא א"כ הודיעו קתני דמשמע אפי' בסתם אסור ועוד דמאי פריך מר"י דפתח לי' לעולא דהא ודאי שלא הי' מטעהו ר"י כו' עיי"ש

ונראה לענ"ד לחדש דהא אם שייך גניבת דעת בסתם תלי' אי גניבות דעת אסור מדאוריי' אי מדרבנן דהא בסתם איכא לספוקי אי נחשב לגניבת דעת או לא ולא הוי רק ספק וממילא אם איסור גניבת דעת דאוריי' ממילא הוי ספקא דאוריי' וקיימ"ל דס' לחומרא מדרבנן לכולי עלמא. אבל אי איסור גניבת דעת לא הוי אלא מדרבנן לא הוי בסתמא אלא ספיקא דרבנן ואזלי' לקולא והנה זה דבר פשוט דליכא למימר בנכרי גניבת דעת אסור מדאוריי' אלא אי אמרי' גזל נכרי אסור מדאוריי' אכל אי נימא דגזל נכרי לא הוי אלא מדרבנן פשיטא דגניבת דעת לא חמור מגניבת וגזילת ממונו והנה הש"ך בח"מ בסי' שמ"ט סק"ב מביא בשם רש"י דגזל נכרי אינו אלא מדרבנן ולפ"ז פשיטא דגם גניבת דעת דנכרי ג"כ לא הוי אלא מדרבנן ולפ"ז א"ש דעת רש"י לשיטתו דלכך כתב רש"י בסתם מותר היינו דוקא בגניבת דעת דנכרי וכמו במכירת טרפות וכן הא דכ' רש"י דלא יפתח חביות המכורה לחנווני מיירי ג"כ בנכרי ובזה אינו אסור אלא באומר בפירש דהיא כשירה וגם אומר דבשבילו הוא פותח אבל בסתמא מותר דלא הוי אלא ספיקא דרבנן אבל בישראל דגזילו אסור מדאורייתא י"ל דה"ה גניבת דעתו אסור מדאוריי' וממילא בסתמא לא גרע מספק וספיקו דאוריי' אסור ולכן שפיר קתני אא"כ הודיעו ומיושב היטב הקושית הנ"ל כנלע"ד ומזה ג"כ ראי' דגניבת דעת דישראל אסור מדאוריי' וגניבת דפת דעכו"ם תלי' בדין גזל עכום: תשובה כ"ג (בענין מעות א"י

) הנה בשנת תרכ"ח נסעה פה דרך קהילתינו אשה אחת מעיר הקודש ירושלים תובב"א ושמה הענא שרה ומצאה חן בעיני הנשים דפה ובאמרי שפתיה כי נעמו הלהיבה לבותם לעשות קצבה דבר מועט מכל אחת ואחת מדי שבוע בשבוע לחזק בית הכנסות אורחים שבעיר הקודש לחלק מזון ותבשיל פעמים בכל יום לזקני ת"ח האביונים והחלושים היושבים על התורה ועל העבודה תמיד ולהחיות נפשם ממש ויאותו הנשים לקול האשה וקבלו עליהם דבר קצוב לכל שבוע ושבוע דבר מועט גם בחרו להם אשה אחת מנשי העיר להיות גבאית ללקוט הצדקה הנ"ל ובכל חצי שנה תמסור המעות לידי שאשלחם לירושלים ואנכי מאז גזרתי אומר שכ"ז שנא יתברר שכנים דברי' האלה ועשאה בהסכמת הרבנים ני' לא אשלח דבר אחרי כן הגיעני עלה נדפסת וחתום עליה הגחון הצדיק מוה' מנחם זצלל"ה ונתאמת לי שכנים דברי האשה והתחלתי לשלוח המעות. וזה חצי שנה הגיעני מכתב מראשי הכולל דמדינתנו שמערערים ע"ז מחמת התקנה וחרם שעשו שם בשנת תרכ"ג שאין לאנשי גאליצאן לקבל נדבות ולשלוח שלוחים למדינתינו. וטוענים ראשי הכולל שינתן להם מפות המקובץ. והרב מו"ה אלעזר שפירא ני' הממונה על חברה הכנסת אורחים טוען שזה אינו נוגע ואינו מזיק לקופת הכולל וצדקה זו ינתן להם כמקדם. ועתה יש לשאול הדין עם מי

לפום ריהטא נראה לזכות ראשי הכולל מטעם דקיימ"ל בש"ע יו"ד סי' רנ"א סעי' ה' ובש"ך שם דבכל עניני הקדש וצדקה אזלי' בתר אומדנא ולהכי בנודר לצדקה נותנין לקרוביו והנה בלי ספק אילו היו הנשים המתנדבים יודעין בשעה שנדרו שכבר נעשה תקנה וחרם שממדינה זו לא ינתן צדקה לאנשי גאליצאן רק לאנשי מדינתנו מסתמא כן היו נודרין לעשות כדין ואפי' בלא תקנה וחרם אפשר דדין עניי מדינתנו כעניי העיר שהן קודמין לעניי עיר אחרת ולעניי מדינה אחרת ומסתמא מי שרוצה לעשות מצוה ירצה לעשות אותו כתיקונו ואיכא אומדנא דאילו ידעו הנשים מזה היה נודרין לעניי מדינתינו שהמה קודמים וכיון דאיכא אומדנא ובצדקה אזלי' בתר אומדנא הדין עם ראשי הכולל. אך באמת הא ליתא עפ"י שהביא הדרכי משה תשובת מהרי"ו ופסקו בש"ע סי' רנ"ו דאס פירש הנותן ואומר שיתנו לעניי העיר או לעני פלוני אין להם לשנות אפי' לתלמוד תורה ומסיים שם מהרי"ו הטעם בזה דכבר זכו בו עניי העיר והוי כאלו גבו לצורכו ואעג"ב דאיכא אומדנא דאילו ידעה דתלמוד תורה עדיפא היה נותנת לת"ת מ"מ הכא לא מהני אומדנא כיון דכבר זכו בה העניי עיר ע"כ. וממילא לפ"ז בנידן דידן דהמתנדבות פירשו שנודרין להכנסות