שו"ת מהרא"פ מט

אחרת וע"ז סובב הקושי' דה"נ נימא דלא יצא ידי חובת קריעה משום קנס. ואמנם ע"ז הקשה הק"ע דלא מצינו חטאת באה בנדבה ואיך יש כח ביד חכמים לחייב חטאת להביא חולין לעזרה: פירוש הג' הביא בקרבן עדה דה"פ דהשוחט בשבת כו' כיפר ומש"ה כיון שהועילו מעשיו ויצא חייב חטאת על שחלל שבת וע"ז פריך דה"נ כיון דתני במתני' בקורע על מתו דפטור א"כ מוכח דלא הועילו מעשיו דאי יוצא ידי קריעה והועילו מעשיו הי' מן הדין שיהי' חייב וא"כ אמאי תני דיוצא ידי קריעה ואמנם לענ"ד קשה לפרש כן דהרי מבואר בש"ם פסחים ד"ע וכן פ' הרמב"ם דאפי' שחט חטאת בשבת לע"ז דלא כיפר ולא הועילו מעשיו לפ"ה חייב חטאת אחילול שבת משום דתיקן להוציא מאיסור אבר מן החי ואיך נימא דירושלמי יחלוק ע"ז ואינו מחייב חטאת אלא אם כיפר גם הרמב"ם מביא הך ברייתא דירושלמי להלכה ופוסק ג"כ הך דפסחים דשוחט חטאת לע"ז בשבת חייב ומוכח בזה דברייתא דירושלמי לא מיירי מחיוב חטאת שעל חילול שבת דעל זה לעולם חייב אפי' היכי דלא כיפר כנלע"ד. לכן הנראה לענ"ד בפ' קושית הירושלמי דודאי הך ברייתא דהשוחט חטאת בשבת כו' מביא חטאת היינו משום קנס וכמו שמפרש בפי' השני הנ"ל ומ"מ לא תיקשי קו' הק"ע הנ"ל די"ל ודאי אם כבר נזרק הדם והורצה הזבח אין כח ביד חכמים לקנוס ולחייב חטאת משום דאין חטאת בא בנדבה אכן הברייתא מיירי בלא נזרק הדם ואסרו חכמים לזרוק הדם בשבת כדי שע"י כן לא יהי' יוצא בחטאת שהביא ויהי' חייב להביא חטאת אחרת וכזה שפיר יש כח ביד החכמים לאסור הזריקה בשבת דאפי' לעקור דבר מה"ת יש כח ביד חכמים בשב וא"ת כדאי' ביבמות פ"ט ומכ"ש הכא דלאו מעקר היא עכ"פ חייב מדאוריי' להביא חטאת ע"י קנס דרבנן ופריך הירושלמי דה"נ נימא דלא יצא ידי חובת קריעה ויהי' חייב לקרוע עוד הפעם

ועתה נבוא לפרש מה שמשני בירושלמי ע"ז מסכים לדעת התוס' ואמנם נקדים בראשונה איזה דברים הנצרכים לענינים הנה התוס' כ' דבמתו גם ר"ש מודה דחייב דאף דלא חשיב לי' תיקן דמצוה מ"מ הכא איכא תיקן הבגד ע"י קריעה שיוכל ללבשו בכל שעה שאין בו חימום כן גורס התוי"ט (ומה שכ' המהרש"א דלכך א"ל דלר"ש פטור משום מקלקל דא"כ גם לר"י פטור לא זכיתי להבין כוונתו דהא התוס' כ' לקמן דלר"י תיקן דמצוה חשוב תיקן גמור וא"כ לדידיה שפיר חייב בקורע על מתו משא"כ לר"ש) וכ' התוי"ט דס"ל לתוס' דכיון דע"י קריעה נסתלק חמומו חשיב תיקן גמור כמו קורע בחמתו וכשיטת הרמב"ם דקורע בחמתו ועל מתו חייב משום דדעתו מתישבת והנה התוי"ט נדחק מאוד דא"כ בשאר מתים נמי יהי' חייב. ולענ"ד לק"מ דהתוס' כ' לקמן דלר"י פטור בחובל וצריך לכלבו משום דאין דרך תיקן בכך ומבואר דלר"ש שאר מקלקלין כחו"מ לר"י דלא מצינו שיחלקו עוד בדבר אחר בענין זה חוץ מחו"מ וממילא גם לר"ש פטור במקלקל ע"מ לתקן בדבר שאין דרך תיקונו בכך וכן מבואר להדי' בתו' ב"ק ל"ד ד"ה חובל כו' יעו"ש. וממילא א"ש דעל מתו הוי דרכו בכך משום מצות קריעה ולכך שפיר חשיב תיקן בכך וחייב אבל בשאר מתים שאינו חייב לקרוע אף דמסלק חימומו והוי תיקן מ"מ כיון דאין דרכו בכך אינו חייב כשאר מקלקלים וא"ש

ובזה נראה לענ"ד לישב תמיהת ה"ה על הרמב"ם דפ' דחובל בחבירו לנקמה חייב משום דמשכך חמתו והקשה עליו דהא בגמ' פרכי' ובכה"ג מי שרי והא תני' כו' ומשני בקורע למירמי אימתי' וא"כ בחובל בחבירו לנקמה וכן קורע כסותו בחמתו בלא עביד למירמי כו' הוי מקלקל וה"ה נדחק בפי' הש"ס ולהנ"ל ניחא לענ"ד דודאי ס"ל לש"ס דהמלאכה לא תלי' בזה אי שרי לעשות כן אלא רק אם הוא מתקן חייב אלא דקושי' הש"ס הי' הא גם במתקן אינו חייב אלא בדרך תיקן בכך וע"ז פריך וכה"ג מי שרי כו' וא"כ אין דרך לעשות כן ולא הוי דרך תיקן ומשני דדרך העולם לעשות כן למירמי אימתי' וכיון שדרך לעשות כן בשעת הכעס להראות הכעס אף שהוא עושה באי' מ"מ עביד דרך תיקונו וממילא בחובל בחבירו לנקמה דעכ"פ דרך העולם לעשות כן באופן היתר כגון בבא והורגו וכדומה אף שהוא עושה באיסור מ"מ עביד דרך תיקן ולכך חייב וא"ש. היוצא לן. דס"ל לתוס' דקורע על מתו הוי כקורע בחמתו. ולפ"ז נראה כמו בקורע בחמתו חשיב תיקן גמור אף דהוי מלאכה שאצל"ג כן בקורע על מתו אפי' אי נימא דתיקן מצוה לא חשיב כלל אפי' למלאכה צל"ג אפ"ה חשיב תיקן גמור ולא מפטר משום מקלקל כיון דמסלק חימומו וחייב לר"י דמחייב במשאצל"ג

עוד אנו צריכי' למודעי דלקמן הקשה תוס' לר"ח דהא הוי משאצל"ג ותי' דגם לר"א אינו חייב אלא בחובל באי' הנאה וסבור הי' להנות כו' ונראה לענ"ד דדוקא גבי מלאכה הצריכה להנאת גופו שפיר יש סברה לומר דאפי' בהי' סבור להנות נמי מלאכה הצריכה דזה הי' לו להנאה במה שהי' סבור לפי דעתו להנות דכ"ז שלא נודע לו דהוא אי' הנאה הי' לו לנחת והוי (כמוצא מציאה ושוב נאבד ממנו) או כחובל וצריך לכלבו ומת הכלב אבל גבי מצוה לולי דגילתה התורה דתיקן המצוה חשיב מלאכה הצל"ג גבי מילה והבערה ה"א מצד הסברה דלא מהצל"ג משום דמצות לאו נהנות נתנו ואין כאן שום הנאה דנחשוב לצורך הגוף ורק חידש הי' שחדשה תורה דתיקן מצוה צל"ג מיקרי א"כ אין לך בו אלא חידושו דוקא כעין מילה והבערה שמצוה נתקיים אבל אי חישב לעשות מצוה ולא נתקיים המצוה לא חשיב צל"ג דחשיבת מצוה ליכא גם הנאה ליכא והוי מלאכה שאינה צל"ג כנלע"ד לדעת התוס'

ולפ"ז א"ש דהכי משני הירושלמי דהברייתא דתני בה דקורע על מתו חייב ויוצא ידי חובת קריעה אתי' כר"ש דס"ל משאצל"ג פטור ורק הוי צל"ג מטעם תיקן מצוה וא"כ אי נימא דחכמים יקנסו אותו שיהי' צריך לקרוע מחדש ואינו יוצא בקריעתו ולא קיים המצוה כלל א"כ הוי מלאכה שאצל"ג ופטור מחטאת ויהי' חוטא נשכר וע"י אמירת חכמים שבאו לקנוס אותו ירוויח קרבן חטאת וזה אי אפשר וכעין שכ' המג"ש הנ"ל ויעויי' ר"ן פסחים בחמץ שנתערב ובמ"א סי' תר"ע וא"ל דהא אף אי אוקמי הבריי' כר"י הוי א"ש דאי שמא דאינו יוצא הוי מקלקל דז"א כמו שהקדמנו דקורע על מתו לעולם חשיב תיקן משום דמסלק חימומו וכמו קורע בחמתו אף אי לא יצא ידי חובת קריעה אבל כר"ש שפיר אתי' דאי לא יצא הוי משאצל"ג ואף שהי' סבור שעושה מצוה מ"מ לא הוי מלאכה הצל"ג דאינו דומה לחובל באי' הנאה וכמו שכתבנו לעיל וממילא לא הי' יכולים לקונסו לחזור ולקרוע דא"כ יפטר מחטאת וירוויח וא"ש. ומוכח מזה ראי לשיטת התוס' דתיקון מצוה חשיב מלאכה הצל"ג ופשיטא דהא לא קשי' דאיך אוקמי לבריי' דוקא כר"ש והא קורע בחמתו אוקמי בש"ס כר"י די"ל רישא ר"ש וסיפא ר"י וכמתני' דקורע ע"מ. ואחרי אשר בארנו בעזה"י דעת התוס' שתיקן מצוה חשוב מלאכה הצל"ג ובארנו שאדרבה יש ראי' מירושלמי נחזי לחפש עוד דעת שאר פוסקים איך דעתם נוטה. ונראה לענ"ד דגם דעת הרמב"ם כן דלר"ש תיקן מצוה חשוב מצל"ג דלכאורה קשה אמאי לא הביא הרמב"ם דין דבריי'. המוזכר בש"ס דידן דקורע פ"מ בשבת יוצא ידי קריעה ולדברינו א"ש דלפי מה שמשני הירושלמי דברייתא דידן אתי' דוקא כר"ש דמלאכה שאצל"ג פטור א"כ הוא לשיטתו אזל דפ' כר"י דמלאכה שאצל"ג חייב א"כ הדרא קו' הירושלמי לדוכתי' ולא קיימ"ל כהך ברייתא אבל לפי' הקרבן עדה קשה איך פ' הרמב"ם כירושלמי ושביק ש"ס דידן דמבואר דקורע ע"מ חייב ואפ"ה יצא ידי קריעה וא"ש עכ"פ מוכח דס"ל דתיקן מצוה חשוב צל"ג

גם דעת הטור נלע"ד דס"ל דת"מ חשוב צל"ג דהא כ' בסי' ש"מ דקורע על מתו אעפ"י שחלל שבת יצא ידי קריעה משמע מזה דס"ל דקורע על מתו חייב וכמו שהוכחנו מלשון רש"י הנ"ל דלישנא דמחלל שבת משמע דחייב מדאוריי' והא הטור ס"ל בסי' רע"ח כר"ש דמלאכה שאשל"ג פטור אלא ע"כ דס"ל כשיטת התוס' דמשום תיקן מצוה הוי מהצל"ג. ובזה מיושב לענ"ד שיטת הטור דהרגיש הש"ך בנקה"כ בסתירתו דפ' בנטילת צפורן בכלי דחייב והא הוי מלאכה שאצל"ג. די"ל דהטור מיירי שם בנטילת ציפורניים לשם טבילת מצוה דהוי צל"ג משום ת"מ ולכן חייב. ומזה יצא לנו סתירה למש"כ המ"א בסי' רע"ח להקשות בשם טל אורת דהטור סותר עצמו להא דפ' בח"מ דחובל בשבת פטור מתשלומין ותי' דדעת הטור לפסוק כר' אבהו דבחובל ומבעיר חייב אף באצל"ג ופי' המחצית השקל דס"ל כשיטת התוס' בפ' ל"ד הנ"ל ולפי"ז ע"כ דמילה ג"כ הוי אצל"ג ותיקן מצוה לא חשיב דאלת"ה מ"ט דר"א. ובאמת כבר הוכחנו מטור יו"ד דחו"מ חשיב צל"ג א"כ ע"כ לא ס"ל דחו"מ חייב אף באלצ"ג דבמילה והבערה גופא הוי צל"ג משום המצוה. ולעיקר קושית המ"א הנ"ל צ"ל כאינך תו' שהביא המ"א שם. עכ"פ מבואר שיטת הטור מסכים לתוס'

והנה הרשב"א חולק אתוס' ומביא ראיי' מהוצאת אף במת מצוה שפטור אף שהוא תיקן מצוה ולענ"ד לק"מ דהתם ההוצאה אפי' הכשר מצוה לא הו' כיון שאפשר לקוברו במקומו ואדרבה הא קיימ"ל מת מצוה קונה מקומו ואין ההוצאה שייך למצוה כלל וכעין סברה זו כ' תוס' ד' כ"ד ד"ה ר"ש לענין הוצאת הזב בכיסו למנות ראיותיו כו' וא"ש. ואחרי אשר בארנו שיטת התוס' וכמוכח מירושלמי דתיקון מצוה חשוב מצל"ג וסלקנו קו' הרשב"א גם בארנו שכן דעת הרמב"ם וטור גם בארנו דהכשר מצוה כמצוה א"כ נטילת