שו"ת מהרא"פ מח

בעצים. ויש בה תיקון שאינה מגופה של מלאכה והיא קיום המצוה ולר"ש לא חשיב תיקן כלל ור"א ור"י פליגי אליבא דר"ש עכ"ל. והאריך שם. מבואר קוצר דעתו כדעת הריב"ש הנ"ל דמילה ונטילת ציפורנים מלאכה הצל"ג הי'. והדבר פשוט דהתו' לשיטתם דנטילת ציפורנים לא חשיב צריכא לגופא ולכך הוצרכו לפרש דתיקן מצוה חשוב צל"ג גבי מילה ולרמב"ן הנ"ל י"ל דתיקן מצוה לא חשיב צל"ג כלל. ולפ"ז קשה הא אשה שצריכה ליטל ציפורני' וצורך טבילת מצוה לא גרע מחבלה לצורך מילה ותיקן הפתילה לצורך הבערה הוי מלאכה לצורך תיקן מצוה. וא"כ בממנ"פ אין להתיר ע"י אמירה לנכרי ליטול ע"י כלי דהוי מלאכה דאוריי' דאי סמכי' על שיטת תוס' דנטילת ציפורנים הוי מלאכה שאצל"ג א"כ צ"ל דתיקן מצוה חשוב צל"ג והוי מלאכה גמורה משום תיקן מצית טבילה ואי סמכי' על שיטת רמב"ן הנ"ל דתיקן מצוה לא חשיב מלאכה הצל"ג א"כ צ"ל דנטילה גופי' חשיב צל"ג דהא מוכח מש"ס א' מב' פנים או דתיקון מצוה חשיב מלאכה הצל"ג או דנטילה גופא חשיב צל"ג. ואין לומר דלא חשיב תיקון מצוה צל"ג אלא היכר דהמלאכה היא ג"כ עצם המצוה כמו מילה ודומה אבל בטבילת האשה המלאכה אינו מעצם המצוה כי מצות טבילה חל אף באין לה צפורנים כלל איך לא חשיב צל"ג. דז"א דהא בהבערה נ"כ חימום הפתילה אינו מעצם המצוה ואפ"ה צל"ג מיקרי. ועוד ראי' לענ"ד דהא הרשב"א חולק על התוס' בסוגי' דקורע על מתו על מה שכתבו דקורע על מתו חשיב צל"ג משום תיקן מצוה וע"ז חולק דא"כ אמאי אמר ר"ש דמוציא מת לקברו פטור ומיירי אפי' במת מצוה וא"כ הוי צל"ג משום תיקן מצוה פ"כ ואי נימא לחלק כנ"ל מאי קושי' מהוצאה דאינו מעצם המצוה דהמצוה היא הקבורה אלא ודאי דאין לחלק בזה דהכשר מצוה כמצוה

עוד נראה להביא ראי' ברורה לזה מהא דאמרי' ריש יבמות בסוגי' דעליה דבכיבוד אב הוי הכשר מצוה וכ' התוס' דכיון דאינו מקיים המצוה בשעת השחיטה רק בשעת שמאכילו ומשקיהו לכך בשחוט לי בשל לי לא דחי העשה הל"ת הרי מוכח דלולי דגילתה התורה את שבתותי תשמורו ה"א דעשה דוחה ל"ת אף בהכשר מצוה ובת"ה סי' ק"ב למד מזה דהיכי דאי אפשר בע"א חשוב הכשר מצוה כמצוה ופסקו המחבר או"ח סי' תרע"ג וה"ה ה"נ כיון שא"א לקיים מצית טבילה רק בנטילת ציפורנים אשר לה ובניקר א"א ולשיטת הש"ך ומ"א גם ביד א"א כנ"ל א"כ הוי א"א בענין אחר והכשר מצוה כמצוה והוי מלאכה הצל"ג

ולכאורה הי' נראה לומר דע"כ לא חשיבי תיקן מצוה מהצל"ג אלא מצוה דמדאוריי' זמנה בשבת כגון מילה או הבערת ר"ש משום פינוי הדין דזמנה ג"כ מיד אבל בטבילה כיון דקיימ"ל טבילה בזמנה לאו מצוה ורק משום ביטול פרי' ורבי' חייבת לטבול כשבעלה בעיר ואיהי לא מיפקדא אפו"ר אלא שלא לצער בעלה ואפי' למ"ד טבילה בזמנה במצוה הני נשי דידן ס' זבות נינהו ולא הוי אלא מדרבנן וכמש"כ הב"י בסי' קצ"ח. ומשו"ה י"ל דכיון דאין מצוה זו זמנה היום מדאוריי' לא חשיב צל"ג ומה שהוי מצוה מדרבנן לטבול בזמנה לא חשיב להיות נקראת מלאכה הצל"ג מדאוריי' ולחייב חטאת. וים סמוכין לזה מהא דכ' תוס' ד"ה חוץ מחו"מ כו' אף דכל שוחט מקלקל הוא כו' ולכאורה ק' הא לר"י תיקן מצוה חשיב תיקן וכמש"כ תוס' ד"ה מ"ל כו' ושחיטה מצוה היא אלא ודאי כיון דאין זמנה קבוע לא חשיב תיקן וממילא ג"כ לר"ש לא חשיב צל"ג והכא גבי טבילה ג"כ אין זמנה קבוע מדאוריי' הן אמת שמשחיטה אין ראי' דלאו מצוה המוטלת עליו הוא כמש"כ הרמב"ם ר"ה שחיטה וכ"מ שם עכ"פ הסברא בעצם נכונה לחלק בכך לענין צל"ג. אכן אחר הענין גם הא ליתא. דהרי כ' התוס' לעיל ד"ה הא ר"י כו' דקורע על מתו חשוב צל"ג משום תיקן המצוה ואף דמצות קריעה גופא לא הוי אלא מדרבנן כדקיימ"ל ביו"ד סי' ש"מ ובש"ך שם. הרי דאפי' בתיקן מצוה דרבנן חשיבי מלאכה הצל"ג

הן אמת שבס' מגיני שלמה כ' וז"ל י"ל דס"ל לרש"י דמצות קריעה מדרבנן וא"כ כיון דמדאוריי' לאו מצוה היא חייב חטאת דאיך יפטרו רבנן מחטאת כיון דמדאוריי' חייב ויהי' חוטא נשכר עכ"ל הנה כל רואה ישתומם על מראה זה דהא להיפוך הוא דמדאוריי' אינו חייב חטאת דהוי משצל"ג ורק משום תיקן מצוה דרבנן הוי מלאכה הצל"ג ומאי חוטא נשכר שייך הכא והנה מחויבים אנחנו למשכוני נפשן אדברי רבינו הגדול זצלל"ה דכל כוונתו היפוך משמעותו וכוונתו שכיון שמדאוריי' פטור אין כח ביד חכמים לחייבו. ואמנם באמת גם זה אינו כמש"כ התוס' דהתורה אמרה כל עושה מלאכה הצריכה חייב וכיון דחייבו חכמים לקרוע ממילא דקורע בשבת חייב דהוי מלאכה הצריכה לקיום המצוה וכמו שמצוה דאוריי' חשיב מלאכה הצל"ג כן מצוה דרבנן יעויי' בתוס' י"ט שם. ולענ"ד אין זה ענין לספיקו של המל"מ בפ"ז מהל' תרומת ולמאי דמייתי שם וכן להא דקיימ"ל בסוכה ובשביעת מדאוריי' מחזי חזי ורבנן הוא כו' ולהא דכ' הריטב"א בסוכה באתרוג של תרומה טמאה דהכא כ"ע מודי דכיון דהתורה תלאו למלאכה בצריכות וצורך מצוה חשב צריכות מה לי צורך מצוה דאוריי' או דרבנן עכ"פ צריך הוא לכך. ומכ"ש אי נימא דכל מצוה דרבנן הוא מלא תסור וכדעת הרמב"ם. עכ"פ מבואר שיטת התוס' דרפי' בתיקן מצוה דרבנן חשיב צל"ג א"כ אף נטילת צפרנים לענין טבילה אף דהוי מדרבנן מ"מ הוי מלאכה הצל"ג

והנה התוס' ב"ק ל"ד כ' דלר"א חי"מ חייב אף באצל"ג והנך סוגי' דמוכחי' דלר"ש חו"מ פטור אליבא דר"י אתי' ולפ"ז תלי' הך דינא אי תיקן מצוה חשיב צל"ג בפלוגתא דר"א ור"י מ"מ פשיטא דהלכה כר"י נגד ר"א תלמידו וא"כ תיקון מצוה חשיב צל"ג. עוד יש לעיי' מהא דכ' תוס' ביצה ד"ח ד"ה ואצ"ל דטעמא דפטור משום דאצ"ל ולכאורה ק' הא התם הוי צורך מצות כיסה והוי צל"ג וי"ל כמו שכ' תוס' בשבת ד"ה בחובלים דהתם הגומא נעשית מאליה ואינו נהנה ממנה כלום ע"כ וה"ה לענין המצוה כיון שאין צורך הגומא שהי' עיקר המלאכה למצות כיסה לא הוי צל"ג אבל מילה היא צורך המצוה וכן בנטילת ציפורן גוף הדבר שנעשה בו המלאכה הוא צורך הכשר מצוה והוי מלאכה הצל"ג כנלע"ד

אכן עדיי' עומד לנגדינו חומה נשגבה. ירושלמי דשמעתין וכבר עמד בזה הקרבן עדה דמבואר שם דברייתא דעל מתו פטור אתי' כר"ש ותיקן מצוה לא חשיב תיקן שצריכה לגופא והיא תמיה רבתא לדעת התוס'. ואמנם אחר העיון נלע"ד לישב בעזר הצור דאדרבה יש הוכחה לשיטת התוס' מירושלמי זה. ואעתיק לשון הירושלמי בקיצור. בעין קומי ר"ב היך מה דאת אמר תמן השוחט חטאת בשבת כיפר ומביא אחרת אף הכא לא יצא ידי קריעה אלא כר"ש כו' ופי' המפרש דקושית הירושלמי קאי אברייתא דש"ס דידן דתני ואעפ"י שחלל שבת יצא ידי קריעה ואמאי לא נימא דחייב לקרוע עוד הפעם כמו שוחט חטאת כו' ויש לתמוה על פירושו דאם הברייתא היא היא הברייתא דש"ס דידן איך מוקמי לה כר"ש דהא מבואר בברייתא דעל מתו חייב וא"ל דגירסת הירושלמי היה כגרסת רש"י הדחויה דלא גרסי' בברייתא חייב. דהא רש"י גופא בשמעתין לא דחי לה להך גירסא אלא משום קישר לשון דיוצא ידי קריעה אבל הא לא קשי' לי' דאי לא גרסי' בברייתא חייב מאי פריך הש"ס מיתני' אברייתא דלמא באמת הברייתא ג"כ פוטר כיון דלא תני חייב, דא"כ איך תני ואעפ"י שחלל שבת כו' דמוכח מזה דחייב וס"ל לרש"י דלשון שחלל שבת מורה דחייב מדאוריי' דכיון דסתמא דברייתא מיירי בשוגג ואי אינו חייב חטאת רק אי' דרבנן והוא ג"כ בשוגג לא שייך לשון שמחלל שבת. אלא ודאי אף אי לא תני בברייתא חייב מוכח דחייב ושפיר הי' מקום לגירסה הדחויי' לולי קושית רש"י משום קיצר לשון עכ"פ מוכח מברייתא דידן דחייב כעל מתו ואיך מוקמי לה בירושלמי כר"ש. גם דוחק לומר שהירושלמי פריך מברייתא אחרת דתני בה פטור ולא היא שבגמרא דידן דא"כ אמאי לא הזכירו אותו בירושלמי או בש"ס דידן. גם הרשב"א בשבת מציין על ברייתא דידן ואעפ"י שחלל שבת וכ' ובירושלמי בעי עלה כו' משמע דהקושי' קאי על ברייתא דש"ס דידן והוא פלא דאיך משני דאתי' כר"ש

אשר ע"כ הנראה לענ"ד דהירושלמי קאי על אותו ברייתא השנוייה בש"ס דידן וכפי הגירסא שלפנינו ומ"מ שפיר משני דאתי' כר"ש ולכך לא צריך להביא הברייתא בירושלמי משום דהוי מרגלא בפומייהו ומ"מ יהי' הכל א"ש בעזה"י ובראשונה נתבונן ג"כ בקושית הירושלמי ובעל קרבן העדה פי' בו ג' פירושים ונעבור לפנינו א' לא': הפי' הא' דאמאי תנן השוחט חטאת בשבת כיפר אם זרק דמו ואם לא זרק דמו חייב להביא חטאת אחרת ואמאי לא נימא ג"כ הכי דלא יצא ידי קריעה הנה כל רואה יראה דאין כאן התחלת קושי' דבשלמא התם בלא זרק כיון שאין רשאים ליזרוק הדם בשבת ממילא לא יצא ידי חובת חטאתו כמבואר ברמב"ם הל' שגגות פ"ב הביאו הקרבן עדה בעצמו שם אבל הכא כיון שכבר קיים המצוה ודאי דאין חייב לקרוע. ואדרבה הלא זה דומה לרישא דזרק דמו כיפר

פירוש ב' דכוונת הברייתא דהשוחט כו' כיפר דהיינו שהבעלים מותר לאכול בקדשים ורק שחייב חטאת משום קנס שחכמים קנסו אותו שלא יצא בחטאתו שששה בשבת ולכך מביא