שו"ת מהרא"פ מז

הא פשיטא דאין זה בגדר דבר שיש לו מתירן דקיימ"ל אפי' באלף ל"ב דהרי אין ביד שמעון להתירו וע"כ לא הוי נדר דבר שיש לו מתירן אלא היכי דדבר הנדור הוא ביד בעליו ואסרו על עצמם שהרי בידם לאתשולי עליו אבל היכי שאין ביד הבעלים לישאל עליו לא הוי דבר שיש לו מתירן וכן משמע ביו"ד סי' ק"ב וסי' רי"ו וכן מבואר להדי' בלחם משנה פ"ה הל' י"ו מהל' נדרים ועיי' בתשו' חתם סופר סי' רס"ג נמצא לפי"ז אין כאן אלא דין יבש ביבש מין במינו דחד בתרי בטיל ומותר לשמעון להנות מאיזה חתיכה שירצה רק שיחזיר א' או נימא כיון דחתיכה זו אית לה בעלים אפשר דלא שייך ביטול וכמו שאמרו בביצה ל"ט דממונא לא בטיל דהרי שנתערב לו קב חיטן בעשרה כו' יאכל הלה וחדי

תשובה זה לשון הפרי מגדים בסי' ק"ט ע"ז סק"א חתיכת איסור של ראובן שנתערב בב' חתיכות של שמעון מהו אשיב בקצרה הנה יבש ביבש מין במינו חד בתרי בטיל אפי' של ב' בני אדם וכן מבואר ביצה ל"ח וראיתי למהרש"א שכ' כל איסורים לית להו בעלים דמפקרו להו צ"ע אטו היתר הנאה לית להו בעלים ע"כ והנה מה שכ' הגאון ז"ל דכן מבואר בגמרא ביצה לדעתי צ"ע דהרי אחר שהקשה ר' ספרא לאביי ולטעמיך נבילה בטילה בשחיטה ה"נ דלית לה בעלים לא הביא שום סתירה ממתני' או מברייתא לסתור אדרבה כיון דאמרי' וכ"ת ה"נ הקשה מחפצי הפקר דאפי' אין לו תובעים נמי לא לבטיל ולאחר דמשני הש"ס שאני איסורא ממונא ופירש"י דהכא אין כאן הפסד ממון רק איסורא גרידא ולכך שפיר לבטיל ברובא אבל לעולם היכא דאיכא הפסד ממון באמת לא בטיל

אבל הדין דין אמת דאיסור של ראובן בטיל בב' של שמעון ומטעמא שכ' המהרש"א דכל איסורים מסתמא הבעלים מפקירם וסברת המהרש"א נלע"ד להסביר כעין שכ' השיטה מקובצת שם דכיון שאיסורי אכילה אינם ראוים לבעלים לעיקר הנאתן דהיינו לאכילה לא מיקרי ממון בעלים ושפיר בטיל ע"כ והיינו שלא מיקרי ממון חשוב והוי כפחות משו"פ דאין הבעלים מקפידם ולכך בטיל ודמי' להא דאמרי' בפסחים ויו סופי תאנים אין בעה"ב מקפיד עליהם אין בהם משום גזל. וכן כוונת המהרש"א דכיון דהוי ממון שאין חשוב הוי כהפקר ובטיל וגדולה מזו מצינו אפי' לגבי איסור דכ' ה"ה בטעמא דרמב"ם פ"ח מהל' מאא"ס הל' י"ו דאין לוקין על הנאה דכיון שהדבר עומד לאכול א"כ הוי הנאה שלא כדרך אכילה ואינו רק כחצי שיעור וע"כ וה"ה לענין ממון דבר האסור באכילה כיון שאין ראוי' לעיקר הנאתו כל הנאה שבא ממנו הוי שלא כדרך הנאה ולא חשיב ולכך בטיל ומיושב קו' פרי מגדים אכן כ"ז תינח בדבר איסור אבל בנידן דידן דדבר שנתערב עומד בהיתרו וראוי לעיקר הנאתו לבעלים אינו בטיל חד בתרי של אחר וכמו שאמרו בביצה הרי שנתערב לו קב חיטן כו' יאכל הלה וחדי ואף שאמרו שם דלרבנן בטיל היינו שהקשו כן לדברי ר' אבא דנקיט בלישנא חימן בחיטן מין במינו משמע דמדמה מים ומלח ג"כ לאיסור ולכן הקשו לו לפום לישני' והיינו דאוכיחו עלה וכמו שכ' השיטה מקובצת ומהרש"א שם. אבל באמת דבר המותר באכילה לבעלים אינו בטיל היכי דאיכא משום הפסד ממונא ואין לומר דאין כאן הפסד ממון כיון דיוכל לשלם לו מכיסו עבור הדבר שנתערב דזה אינו דבאמת פשטות הש"ס משמע דאי אפשר לחלק בין הפרקים דאי אמרי' בטיל אינו חייב לשלם לו כלל דאל"ה מאי פריך ר' אבא דהרי שנתערב לו כו' יאכל הלה וחדי דמאי חדוותא איכא הלא אפי' אי נימא דבטיל מ"מ חייב לשלם לו אלא ע"כ דפשיטא להו לחכז"ל דכיון דגזירת הכתוב דחד בתרי בטיל הוי האיסור כמו שנשרף ונאבד וממילא גם בממון כן ופטור הלה לשלם לו דהוי כנשרף ומבוער מן העולם וכן משמע מהא דפריך מנבלה בטלה בשחוטה. הן אמת שהפרי מגדים פשיטא לי' דחייב לשלם לו באיסורי אכילה עיי"ש ולדעתי צ"ע דנראה מפשטות הש"ס דאי בטיל בטיל ממש וכנ"ל. ולפ"ז היכי דנתערב דבר היתר גמור לבעלים בשל חבירו אינו בטל דהוי הפסד ממון. וכן מצאתי בס' אבני מלואים סי' כ"ח ס"ק ל"ג דכ' גבי שקלים מקטנים שממונא דהיתר לא בטיל ולענ"ד נראה להביא ראי' לזה מהא דמסיק הש"ס בנדרים נ"ט קונמת הוי דבר שיש לו מתירן ופריך הש"ס מהא דתנן סאה תרומה טמאה שנתערב בפחות ממאה תירקב הא למאה תעלה ואמאי הא הוי דבר שיש לו מתירן וע"ז שקיל וטרי הש"ס שם ולא אשכח פריקא עד דהוצרך לשנויי שאני קונמת דמצוה לאתשולי עליה ולכאורה קשה דאמאי לא משני הש"ס בפשטות דמיירי דנתערב סאה תרומה טמאה של כהן בחולין של ישראל ולכך בפחות ממאה תרקב הא למאה תעלה דלא הוי דשל"מ דאין התרומה של ישראל ואם הי' תרומה טהורה ימכור לכהן חוץ מאותו סאה דהיינו שימכר החולין לאותו הכהן שהתרומה שלו אלא ע"כ מוכח דפשיטא לי' לש"ס דכיון דתרומה הוי של כהן הוי תערובת ממון וממונא לא בטיל ולכך לא מבעי' דסיפא לא מוקמי בהכי כיון דהוי תרומה טהורה וחזי' לאכילה לכהן אפי' נפל למאה לא בטיל אלא אפי' רישא דמיירי בתרומה טמאה א"כ לא חזיא לאכילה לכהן אפי' הכי י"ל דבכה"ג אפי' למאה לא בטיל דממונא ל"ב דאף שאינו עומד לאכילה לבעלים מ"מ כיון דהתורה אחשבי' להנאת תרומה טמאה ונלמד מתיבת לך שלך תהי' להסיקה תחת תבשילו י"ל דזה חשיב הנאה ממש ודרך הנאה בכך והוי ממון גמור ולא מצי לאוקמי מתני' בה דאפי' במאה לא בטיל ולכך הוצרך לשנויי דשאני קונמת דהוי דבר שיש לו מתירן ומ"מ להלכה צ"ע בדבר: תשובה כ"א

בדין אשה שהגיע טבילתה ליל שבת ושכחו ליטל ציפורנים הגם שכבר דברו בזה הטו"ז והש"ך ומגן אברהם אשר המה לנו לעיניים ובאורם נראה אור בכל אתר דתלי בי' זיינם מ"מ להיות נתקשתי בדבריהם אמרתי תורה היא והרשות נתונה לכל אדם לדעת לחקור עד מקום יד מגעת ואבטח בה' החונן לאדם דעת

הנה הטו"ז ביו"ד סי' קצ"ח החליט דלא תאמר לנכרי שיחתכם דכבר נתברר שאין מצוה גמורה בנטילתם דאפשר בניקור ולמה נבטל בזה שבות. והש"ך בנקה"כ כתב דאם אי אפשר ליטל הציפרניים ביד יחתכם בכלי ע"י אמירה לעכו"ם דהתוס' כ' דנטילת צפורן הוי מלאכה שאצל"ג ומתני' כר"י ולדידן דקיימ"ל כר"ש הוא רק שבות דשבות כו' גם המ"א בסי' ש"מ אף שהביא דברי הריב"ש שחילק על התוס' הנ"ל מ"מ כיון דאי אפשר בניקור דחיישי' לדעת הראב"ד שציפורן עצמו חוצץ מטעם כל העומד ליקצץ כו' גם ביד א"א כמבואר ביו"ד סי' ש"ץ לכן יש לסמוך על שיטת התוס' בדין נטילת ציפורן וגם על הטור במלאכה שאין צל"ג ויחתכם בכלי ע"י אמירה לעכו"ם כן ביארו דעתו המחצית השקל וסדרי טהרה גם בתשו' חכם צבי ובסדרי טהרה דברו בזה ומבואר אי"ה ולענ"ד פסק זה צ"ע טובא כאשר אבאר בעזרת השי"ת. גרסי' בשבת ק"ו תני ר"א קמי דר"י כל המקלקלין פטורים חוץ מחו"מ א"ל ר"י פוק תני לברא חו"מ אינה משנה ואת"ל משנה בחובל וצריך לכלבו כו' ופריך הש"ס בריי' אמתני' ומשני הא ר"י והא ר"ש והנה התוס' וראשוני' ז"ל פירשו דר"א ור"י אליבא דר"ש פליגי והשיגו על פירש"י והקשו לר"א דמחייב בחו"מ אפי' באין צריך לכלום הא הוי מלאכה שאצל"ג ומוכיח מכמה סוגית דחו"מ ג"כ פטור לר"ש ותי' תוס' כשבת דבאמת גם לר"א אינו חייב אלא בהי' סבור להנות ממנה ונמצא שהי' אי' הנאה כו' ובמילה והבערה אע"ג דלא חשיב תיקן מ"מ צל"ג חשוב ע"כ והדבר פשיט לענ"ד דאף שכ' תוס' כן לר"א מ"מ גם לר"י פשיטא דצ"ל דחו"מ אינו חייב אלא בצל"ג וכל היכי דאיכא תיקן קצת כגון בתיקון מצוה או בחובל וצריך לכלבו חשוב צל"ג דא"ל דלר"י במילה כו' לא חשיב צל"ג רק תיקן קצת מיקרי ולכן בחו"מ חייב אף באצל"ג רק באיכא תיקן קצת ומ"מ לא תיקשי מכל הנך סוגית דמייתי תוס' דהתם ליכא תיקן כלל דודאי אין הדעת סובלת לומר כן דיפלגו בסברת הפוכת גם מחויבים אנו להשוות דעת החולקים במאי דאפשר. וליתר שאת אביא ראי' ע"ז מסנהדרין פ"ד דמייתי תוס' דמשני הש"ס מאן שמעת לי' דמקלקל בחבורה חייב ר"ש הא ס"ל דמשאל"ג פטור ואי נימא כנ"ל עדיי' לא משני הש"ס כלום לר"י דאליבי' חייב אף באצל"ג רק היכי דאיכא תיקן קצת ואי דהתם הוי מקלקל גמור מ"מ אמאי לא משני הש"ס כן. אלא ע"כ מוכח דגם לר"י פשיטא דאינו חייב רק בצל"ג ונוסף פ"ז צריך תיקן קצת ולכך שפיר משני הש"ס דפטור משום שאצל"ג דבהאי שנויי סגי בין אליבא דר"א ובין אליבא דר"י מבואר מזה לשיטת תוס' דכל היכי דהמלאכה נעשית לצורך תיקן מצוה מלאכה הצל"ג מקרי. ואמנם הרמב"ן בספרו אוצר נחמד חי' על מס' שבת כ' וז"ל אחר שהביא שיטת תוס' ואין אני אומר כן דמילה ודאי מלאכה הצל"ג היא שהא צריך שיהי' אדם זה מהול ומהדומה לזה הנוטל צפורניו בכלי שהוא חייב משום תולדה דגוזז ואף שאינו צריך לגוף הציפרנים מהצל"ג נקראת וכן הזורה ובורר כו' והבערה נמי כיון שהוא מדליק אש שבשל בו פתילה הרי הוא מלאכה הצל"ג דומי' דמדליק אש להתחמם כו' אלא שהצורך עצמו נקרא קלקול שהנימול נשאר חבול וחולה והכפרה כיון שאין לאדם הנאה ממנו נקרא מקלקל