שו"ת מהרא"פ מו

כו' ולפי דעת רבנן כל המעשה שקר הי' כי לא זו השאלה ולא זו התשובה ואם בא להכחיש דברים הנ"ל הי' לו לתרץ דלהד"ם ושקר הי' ומעולם לא אירע שם בגדי שצלאו בחלבו וגם לא אמר ר"י דקולף ואוכל ומה לו להביא ולספר מעשה דכילכת באילפס אשר אין לנו נ"מ לענינינו ע"ש בתשו' שמן רקח שכ' מו"ח הגאון זצלל"ה וז"ל והאמת אגיד ולא אבוש כי יגעתי לפרש בדרך פשוט ולא מצאתי ע"ש מה שתי' בדרך רחוקה וע"י פילפול

ואמרתי בעזה"י דבר נכון מאוד אולי זכיתי לאמת וגם יהי' ראי' לשיטת הרמב"ם והיא ג"כ מוסכם להלכה במחבר סי' צ"ח דבכל מקום באיסור שנתערב אי איכא קפילא צריך להטעימו לקפילא ואז אם אומר שיש בו טעם איסור אז אסור אפי' היכי דאיכא ששים ואם אומר דליכא טעמא אז מותר אפי' בלא ששים ומשמע דגם רמ"א הסכים להלכה רק מצד המנהג הוי לדידן לעולם כאילו ליכא קפילא והיינו דאין אנו נוהגין להטעים לנכרי ולכן משערי' בשישים נמצא מבואר לפי זה דהא דאמר ר"י סמכי' אקפילא מיירי אפי' בדאיכא ס' והנה התוס' ד"ה שאני הקשו דהא בירך שנתבשל איכא ג"כ שומן הגיד א"כ אפי' בצלי ג"כ יהי' אסור ותיקשי לשמואל. ותי' התוס' דשמנו של גיד אינו מפעפע ומסיים הרא"ש כדאמרי' בחלב כחוש ע"ש והנה התוס' ורא"ש אהא דמשני הש"ס ההוא כחוש הוי כ' שני פירושים חדא דחלב של כחיש אינו מפעפע כלל א"נ מעט חלב הי' בו ובטל בשישים. ומעתה נחזי אנן דהא דתי' התוס' שמנו של גיד אינו מפעפע תלי' בהנך שני פירושים דודאי אי הפי' דחלב כחוש אינו מפעפע כלל א"כ שפיר נוכל לתרץ דשומן הגיד לא עדיף מחלב כחוש ואינו מפעפע כלל ולכן שפיר אמר שמואל דבצלי אינו אוסר שומן הגיד משום דאינו מפעפע וכתי' התוס' ורא"ש הנ"ל אבל אי נימא דחלב כחוש מפעפע ורק שהי' בו שישים נגד החלב א"כ בשלמא התם דמיירי דהוי עובדא י"ל דמיירי באופן שהי' שישים נגד החלב והי' המעשה כן אבל לשמואל דקאי אמתני' תיקשי וכי לעולם איכא שישים בירך נגד שומן הגיד זה דבר שאין צריך ראי' כלל דאיכא שומן הגיד כ"כ שאין ס' נגדו ובאמת ראי' ג"כ מהנהו אטמתא דאימלחו דהוי סברו לאסור וע"כ דלא הוי שישים נגד השומן דעיקר איסור הי' רק מפני שומן דאין בגידין בנ"ט וכמש"כ הפוסקים ע"ש עכ"פ הדרא קושי' התוס' לדוכתי' אשמואל

והנה זה פשוט דטרם שמוכח בפי' דחלב כחוש אינו מפעפע משום קושי' זו אין לחרש דין חדש אשר לא נשמע דהרי הא דאמר ר"י קולף ואוכל א"ש גם אי נאמר דהי' שישים וכיון דאיכא למימר דהי' שישים הדרא קושית התוס' אשמואל לדוכתי' והשתא א"ש דרבין בא במתק לשונו להוכיח לן דע"כ טעמי' דר"י הוי משום דחלב כחוש אינו מפעפע וממילא לא קשה אשמואל דגם שומן הגיד לא עדיף מינה דאי לא תימא הכא אלא דטעמי' דר' יוחנן היא משום דאיכא שישים נגד החלב תיקשי ר' יוחנן ס"ל דסמכי' אקפילא דהיינו כנ"ל דאפי' איכא שישים מ"מ צריך קפילא וא"כ איך אמר ר"י קולף ואוכל מאי בכך דאיכא שישים מ"מ צריך קפילא ואם תאמר שמפני כך לא אמר ר"י דלטעמי' קפילא משום דלא הי' קפילא בנמצא ע"ז אמר רבין דהרי שם אותו מעמד שהי' העובדא דגדי שצלאו בחלבו הי' ג"כ עובדא בכילכת באילפס ואמר ר"י דלטעמי' קפילא כו' הרי דהי' שם קפילא ומדוע לא הצריך ג"כ לטעימת קפילא בהא דגדי שצלאו אלא ע"כ מוכח מזה דטעמא דר"י לאו מטעם שישים הי' אלא מטעם דחלב כחוש אינו מפעפע כלל וממילא לא תיקשי לשמואל דשומן הגיד ג"כ אינו מפעפע וממילא דלא הכחיש רבין להך מעשה דגדי שצלאו בחלבו כלל רק הוצרך להביא עוד מעשה דכילכת כדי להוכיח טעמא דר' יוחנן דחלב אינו מפעפע כלל ולא תיקשי קושית התוס': תשובה י"ט

נסתפק בדגול מרבבה בסי' קס"א בריבת קצוצה ומת הלוה אם המלוה חייב להחזיר הריבת ליורשי הלוה ככל חיוב ממון אי נימא כיון דעיקר חזרת ריבת הוא משום וחי אחיך כו' אהדר לי' כי היכי דניחי וכיון שמת הלוה לא יבוא לחיותי' ומביא ראי' מטו"ז סק"ג עיי"ש. ונלע"ד לפשוט ולברר הדין. ואמנם בראשונה נקדים המל"מ בהל' מלוה ולוה פ"ד ה"ב מביא בשם הריטב"א קדושין דהמקדש במעות רבית מקודשת משום דריבת קנה המלוה לגמרי וממון גמור היא לו אלא שיש עליו חוב להחזיר כו' ע"כ וכן כ' בתשו' מחנה אפרים הל' ריבת סי' ב' בשם הרמב"ן אמנם המחנה אפרים שם הרבה להקשות עליהם מהא דאמרי' בתמורה דאביי ורבא דפליגי בכל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני פליגי בריבת קצוצה אי יוצאה בדיינים ולרבא לא מהני הריבת שלקח וצריך להחזיר וע"כ הכוונה דלא מהני כמו בגזל דאמרי' שם דפליגי בשינוי קונה דלמאן דלא מהני מעשיו חייב להחזיר הגזילה גופא וא"כ ה"ה אי פליגי בריבת קצוצה למ"ד דלא מהני ויוצאה בדיינים היינו דמחזיר אותו דבר בעצמו שלקח בריבת ולא קנה אותו כלום עיי"ש שהאריך. ועוד הקשה דלמאי דמסיק דפליגי בריבת קצוצה פריך הש"ס והא אביי נמי ס"ל ריבת קצוצה יוצאה בדיינים ואמאי לא קאמר הש"ס דלאביי דס"ל מהני קנה הריבת שנטל ואינו חייב להחזיר רק דמיהם משום וחי אחיך עמך. אבל לרבא דס"ל דלא מהני מהדר אותו הדבר גופא שנטל אלא ע"כ מוכח מזה דפשיטא לי' לש"ס דאי ס"ל ריבת קצוצה יו"ב לא קנאו המלוה והוי כגזל ממש ודלא כריטב"א עיי"ש במחנה אפרים שהאריך וקושיותיו עצומות

ונראה לענ"ד בעזה"י ליישב הקושית אלו דהנה בש"ס מסיק ור' יוחנן האי וחי אחיך עמך מאי עביד בי' ומשני לכדר' עקיבא דתני' שנים וכו חייך קודמין לחיי חבירך. וכ' כל הפוסקים דגם ר' אלעזר דאיצרך לי' וחי אחיך כו' דריבת קצוצה יו"ב מ"מ אית לי' ג"כ הא דר"ע והך דרשא שמעי' לה מדכתי' עמך שמשמע שחיי חבירך טפלין לך ועיי' ברא"ש. ויש לתמוה דמה ראה הכתוב לסמוך שני דינים הללו בדיבור אחד אשר אין להם שום שייכות ענין דין דחייך קודמין לדין דהחזרת ריבת קצוצה ואמאי לא אשמעינין הכתיב דין דחייך קודמין כו' במקום אחר. ואמנם הנראה בעזר צורי דדבר גדול השמיע אותנו התורה הקדושה בסמיכות שני דברים אלו ונפקא מיני רבתי לדינא. דהנה לענ"ד הדבר פשוט דהא דאמרי' בשנים שהי' מהלכין וכו' דחייך קודמין היינו אם הדבר שהוא קיום חיות הוא שלו ולכן אינו מחויב ליתנו לחבירו כדי להצילו ממות כי חייו קודמין אבל אם אותו הדבר הוא של חבירו ורק הוא בפקדון אצלו באופן שבכל רגע מחויב להחזירו או הקיתון משם בגזל בידו פשיטא דלא שייך בזה חייך קודמין כיון דהקיום החיות אינו שלו והוא של חבירו. ומצאתי בשיטה מקובצת שכ' דאה תפס הא' מחבירו שבידו הקיתון משם וחבירו מת ע"י כן הוא חייב מיתה בידי שמים דמאי חזית כו' ע"כ הרי מפורש שאם הדבר הקיום חיות אינו שלו והוא של חבירו דמבעי' לי' לאהדורי ולא שייך חייך קודם כו' ובזה א"ש דלכך הוצרכה התורה לאשמעינן הך דינא דחייך קודמים פה אצל דין דהחזרת ריבת דלא תימא דכל ריבת קצוצה הוי כמו גזל דכל זמן שהגזילה בעין לא קנה אותו הגזלן וה"ה גבי רבית הו"א דלא קנה אותו וממילא הוה אמינא דאפי' היכי דתלי' בחיות המלוה ג"כ מ"מ מחויב לאהדורי לי' ללוה כדי שניחי וכגון בשנים שהי' מהלכין כו' ואותו קיתון מים הי' ריבת קצוצה והו"א דחייב המלוה להחזיר והוא ימות ולזה השמיענו הכתוב גבי ריבת עמך דחיי חבירך טפילין לך וחייך קודמין דהקיתון מים אשר ניתן לו בריבת קנה המלוה לגמרי והוי ממון שלו ורק חוב מצוה דרמי' עלי' דמלוה לשלומי ולכך חייך קודמין. ואחר הודיעני ה' כל זאת ממילא תעלה ערוכה לקושית המחנה אפרים הנ"ל דודאי כיון דס"ל דריבת קצוצה יוצאה בדיינים מטעם וחי אחיך עמך ודרשי' מני' ג"כ עמך חיי חבירך טפלין לך ע"כ אריבת קאי ומוכח דלא דמי לגזל כלל דהכא גבי ריבת גילתה לן התורה דקנה המלוה הריבת ומיושב כל הקושית הנ"ל ומעתה קמה וגם נצבה דינו של הריטב"א ורמב"ן המובאים דאם קדש אשה בדבר שניתן לו בריבת קצוצה שהיא מקודשת גמורה מדאוריי' ומוכח מגופי' דקרא כנ"ל

ולפ"ז נראים הדברים דהא דאמרה התורה וחי אחיך אהדר לי' כי היכי דניחי לרבותא קאמר דאפי' היכי דתלי' בי' חיותו דלוה לא תימה דחייך קודמין כיון דהוא נתן הריבת והמלוה מחויב להחזירו לו ויהי' כמו גזל ולכן אשמועי' דאפ"ה חייך טפלין דהמלוה קנה הריבת והוי ממון שלו ומוטב שימות הלוה וחיי המלוה קודמין. אבל לעולם אם אין חיות המלוה תלוי בזה אז פשיטא דמחויב לשלם הריבת ללוה אפי' אינו תלוי בחיותו דלוה ואפי' מת דמה לי הוא ומ"ל יורשיו וכמש"כ הכלבו עיי' שם ואין כאן שום ס' בזה ועיי' בעטרת צבי בח"מ ס' זיין שמשיג ג"כ על הטו"ז: תשובה כ'

נסתפקתי בראובן שאסר חתיכת בשר שלו על שמעון בקונם. ושוב נתערב חתיכה זו בשני חתיכות כשירות של שמעון אי נימא דחד בתרי בטיל כדין שאר יבש ביבש או לא. דהנה