שו"ת מהרא"פ מה

לא ניזיל בתר רובא מ"מ לא הוי בחזקת שאינו זבוח, דבריו סותרים לתשובה הקודמת סי' כ"ד דשם כ' דמוכח מתוס' ב"מ דאי לא אזלינן בתר רובא הוי ס' ניקב הוושט בחזקת שאינו זבוח אבל עכ"פ הא ברור דאי לא אזלינן בתר רובא שפיר הוי בחזקת שאיני זבוח ונ"מ גם לדידן היכי דיש נקב ס' ע"י קוץ ספק ע"י חולי י"ל דלא שייך רוב בהמות אין וושטם נקוב כיון שנמצא בהם ריעותא דנקב יצאו מכלל רוב ואיתרע להי רובא וכמש"כ התבואות שור ופרמ"ג בסי' כ"ט וסי' ל"ג אבל היכי דאיכא ס' אם יש כאן נקב כלל פשיטא דלא מיקרי ס' בשחיטה דהא איכא רובא דאין וושטם נקוב ואחזוקי ריעותא לא מחזקי' ובזה א"ש דהס' שיחת חולין שמביא שם אינו מחולק עם הפליתי ופנים מאירות ופמ"ג שכולם כ' דס' בוושט הוי ס' בשחיטה דהם מיירי ביש כאן נקב א"כ כבר איתרע לה רובא והוי בחזקת שאינו זבוח וס' בשחיטה אבל בס' שיחות חולין מיירי בס' אם יש כאן נקב כלל אבל איכא שם בועת ונקודת דלא יצאה כלל הרוב בהמות דכשרות ואין וושטם נקוב וכ"פ מודו דלא הוי ס' ושחיטה וא"ש (ודברי הפליתי בקוה"ס בד"ה ומה אעשה צ"ע) לפ"ז קמה דברינו דהוי ס"ס גמור ובפרט לדעת הפרמ"ג דס"ל דבכל קרום שעשה מחמת מכה הוי ספק דלמא נתרפא הפנימי קודם שניקב החיצון ולפ"ז הוי שלשה ספיקות ספק אם יש כאן נקב כלל ואת"ל הי' נקב דלמא לא ניקב רק הפנימי ואת"ל דניקב גם החיצון וע"כ נתרפא ג"כ דאין להחזיקו יותר גרע מפנימי כאשר בארנו שמא נתרפא פנימי קודם שניקב החיצון ובשלש ספיקות מהני אפי' נגד חזקה כמבואר בש"ך סי' ק"י ס"ק כ"ח בכללים א"כ נראה דאפי' אם החיצון אינו לפנינו רק אנו רואי' בפנימי בועת או נקודת שאין אנו מכירים אם הם מחמת נקב דליכא ס' בשחיטה כנ"ל ועיי' בתשובה ג' בסופו מה שכתבתי וגם הוי ג' ספיקות בהצטרפו' דעת המקילים יש להתירם לענ"ד, וה' יורינו נפלאות מתורתו: תשובה י"ז. ישאו הרים שלום וברכה לכבוד ידידי הרב המאוה"ג הגאון אבדק"ק א"ש

נועם ימינו הגיעני כו' ועל דבר אשר הקשה על הא דפסקו הרמב"ם טור ומחבר כר"י אמר רב חולין י"ט דשחט שליש והגרים שליש ושחט שליש דכשירה ולכאורה תמה הא הוי פסוקת הגרגרת ברובה אלא ודאי משום דהיא דרך שחיטה ולפ"ז מוכח מזה דאם הפסיק כדי' שהי' ודאי השחיטה פסולה דאין לאחוז החבל בתרין ראשין לומר דלא הוי פסוקת הגרגרת מפני שהוא מעשה שחיטה אחת ולא תפסל ע"י שהי' לא ניתן להאמר וא"כ מצינו שהי' שפוסלת בשחיטת הגרגרת ותיקשי אמחבר בסי' כ"ג דפסק דאין שהי' פוסל בעוף בגרגרת אלו דבריו בקיצור. והנה. מה שהניח דאם הפסיק כדי שהי' שחיטתו פסולה הוא מבואר כן בפרי מגדים סי' כ"ד ס"ק ט"ז וז"ל ואם הגרים שליש ושחט שליש ושהה והשלים השחיטה יראה דהוי נבילה מדאורייתא כיון שרוב הקנה נפסק אף שלא במקום שחיטה הוי טריפה עכ"פ וא"כ תו הוי לי' נבילה שוב ראיתי שטרפה הוי כה"ג ולא נבילה עכ"ל. וממילא דה"ה בשחט שליש והגרים שליש ושהה וגמר השחיטה דהוי ג"כ נבילה דחד טעמא הוא אך לפי מה שחזר בו הפרי מגדים לא הוי אלא טריפה וצריך טעם למה אינו רק טרפה. ונראה לענ"ד דהנה הפליתי הביא בסי' כ' סק"ג דעת הכ"מ והפר"ח שפסוקת הגרגרת למעלה ממקום שחיטה לא הוי אלא טרפה והקשה הפלתי הרי ר"ה אמר רב ס"ל דבהגרים שליש ושחט שליש דכשירה דכי נפקא חיותי' בשחיטה נפקא וקשה אם אתה אומר בפסוקת הקנה שלא במקום שחיטה לא הוי נבילה רק טרפה ש"מ דלא נפסק חיותא בפסוקה ההיא דהא הוא רק טרפה וא"כ איך נפסק חיותא בהגרים שליש ושחט שליש ואיך יוכשר שחיטה הא לא נפיק חיותא כלל דשליש במקום שחיטה ליכא רובא וכשר ושליש דלמעלה ממקום שחיטה הא שם לא נפיק חיותא דמעלה ממקום שחיטה אינו אלא טרפה וא"כ מכל צד לא נפק חיותא כלל ובגמרא אמרי' נפק חיותא ואיך יוכשר השחיטה אם לא עשה מעשה נבילה ולכן ברור דהואיל ונפיק רוב הקנה ורובו ככולו בכל התורה הוי כניטל ונפסק גרגרת נבילה ולענ"ד נראה לישב קושית הפליתי דהנה הר"ן כ' דר' הונא ור' יהודה בהא פליגי דר"ה סבר דהגרמה כמקום הראוי לשחיטה שנשחט שלא בהכשר דמי והוי לי' כחצי קנה פגום כו' ור' יהודא סבר דהגרמה לאו במקום שחיטה דמי אלא במקום טרפות וכל זמן שנגרם רוב אסורה ע"כ ויש להבין דברי הר"ן באיזה סברה פליגי ונראה דר"ה ס"ל דפסוקת הגרגרת ברוב למעלה ממקום שחיטה הוי נבילה וגם שם נפיק חיותא וממלא בהגרים שליש הוי לי כחצי קנה פגום ולכך כי שחט שליש השני שפיר נפיק חיותו בשחיטה וכשר אבל ר"י ס"ל דפסוקת הגרגרת ברובא למעלה ממקום השחיטה לא הוי אלא טרפה ולכן בהגרים שליש ושחט שליש לא נפקא חיותא כלל וממילא מיושב קושית הפלתי דודאי לר"ה הוי פסוקת הקנה שלא במקום שחיטה נבילה ושפיר נפקא חיותא ברובא דהגרים שליש אבל אנן דקיימ"ל כר"י דהגרים שליש ושחט שליש נבילה שפיר קיימ"ל דפסוקת הגרגרת לא הוי אלא טרפה וא"ש. עכ"פ למידן אנו מדברי הפליתי דאי סבירא לן דפסוקת הגרגרת הוי טרפה אז לא מצרפי' בהגרים שליש ושחט שליש לומר דנפקי חיותא ע"י הצטרפותן ממילא לדידן בהגרים שליש ושחט שליש א"ש דהוי נפסק הקנה ברובו מ"מ כיון מה שנפסק שלא במקום השחיטה לא הוי אלא טרפה לא נפקא חיותא בזה וממילא אם שהא אינו אלא טריפה דשהי' לא גמירי אלא בדבר שהחיות תלוי וכמו שכ' הפרי מגדים בסי' כ"ג ס"ק כ"ב כל היכי דהוי שחיטה והגרמה לא הוי אלא טרפה וכן בשחט שליש והגרים שליש ושהה לא הוי אלא טריפה כיון דלא נפקא חיותא עדיין וממילא דמיושב קושית מעכ"ה דודאי אין דין שהי' בעוף בקנה שיהא נבילה זה אי אפשר אבל אי שחט והגרים ושהה אז לא הוי אלא טרפה ואינו נפסל מדין שהי' שהיא נבילה וא"ש כנלע"ד תשובה י"ח

הפרי מגדים בפתיחה להלכות בב"ח נסתפק אי חצי שיעור אסור גם בהנאה מדאוריי' באיסורי הנאה או לא ועיקר ספיקו הוא דביומא ע"ד אמרי' דטעם דחצי שיעור אסור מדאוריי' היינו משום דחזי לאצטרופי אי הפירוש דחזי לאכילה בתוך אכילת פרס וממילא יצטרף עם החצי שיעור שיאכל ויהי' חייב וממילא בהנאה לא שייך זה דהלכתא דכדי א"פ לא נאמרה הלא לאכילה ולא על ההנאה וממילא מותר הנאה בח"ש מה"ת או דלמא הפי' כפשוטו כיון דחזי לאצטרופי עם חצי שיעור ויהי' שיעור שלם וממילא אין חילוק בין אכילה והנאה עיי"ש

ונראה לענ"ד ליפשוט ספיקו של הפרי מגדים מדברי עצמו דהנה הש"ך בסי' צ"ח הקשה לשיטת הסוברים טעם כעיקר דאוריי' למה נסמוך אטעימת נכרי והרי קיימ"ל דאין מסיח לפי תומו נאמן מדאוריי' אלא לעדות אשה בלבד והוסיף הפליתי להקשות דהרי בבשר וחלב כ"ע מודו דטע"כ דאוריי' ואפ"ה אמרי' בש"ס ובפוסקים דסמכי' אטעימת מסלפ"ת

ותי' הפליתי דבאמת איסור טעימה אינו אלא מדרבנן וכמו שכ' הריב"ש בתשובה ולפ"ז שפיר טועם הנכרי דאם אומר שאין בו טעם אז שפיר יוכל ישראל לטעום דאפי' הוי טועם בו טעם בב"ח ג"כ לא הוי אלא אי' דרבנן ולזה מהני טעימת עכו"ם מסל"ת דמהני לברר אי' דרבנן בכל מקום:

וכ' הפרי מגדים שם דיש לדחות דברי הפליתי דהריב"ש שכ' דטעימה לא הוי אלא מדרבנן היינו בטועם ופולט אבל טעימה להבחין טעם איסור צריך שיהי' טועם ובולע וא"כ הוי חצי שיעור ואסור מה"ת וא"כ הדרא קושי' לדוכתי' דמאי מהני טעימת נכרי לגבי טעימת ישראל דהוי איסור דאוריי' חצי שיעור אלא ע"כ צ"ל כתי' הש"ך משום דהוי מילתא דאיכא לברורי כו' ע"כ דברי הפרמ"ג

ומעתה אי נימא דחצי שיעור אסור בבב"ח בהנאה ג"כ מדאוריי' א"כ תיקשי דכמו שאין הישראל יכול לטעום בב"ח מטעם ס' איסור דאוריי' וכנ"ל כמו כן תקשי איך אמרי' דבב"ח טעים לי' קפילא נכרי דאיך אנו רשאים להטעימו לנכרי דלמא יש בו טעם והרי נהנה בו ישראל בנתינתו לנכרי דכל איסורי הנאה ילפי' מדאיצטרך להתיר בהנאה נבילה דהיינו נתינה לנכרי א"כ ש"מ דנתינה לנכרי הוי הנאה וחצי שיעור דהיינו הטעימה אסור בהנאה מדאוריי' וא"כ טעימת נכרי בבב"ח היכי משכחת לה דהוי ס' איסור אלא ע"כ מוכח מזה דחצי שיעור בבב"ח מותר בהנאה מדאוריי' וה"ה בכל איסורי הנאה וממילא מותר להטעימו לנכרי דהוי ס' איסור דרבנן וא"ש דנפשוט ספיקו של הפרמ"ג ועיי' פסחים כ"ו דס"ל לרבא דאפשר ולא קמכווין אסור וה"ה הכי ודוק. ויען ראיתי בשו"ת שמן רקח ח"ר סי' נ"א בחלק יו"ד שנשאל בסוגין דירך שנתבשל בה גיד הנשה אהא דמשני שם רבין ברי' דר"א כילכת באילפס הוי ואתי שיילי' לר' יוחנן ואמר לטעמי' קפילא ארמאי ויפלא הדבר מאוד דהרי שם אמרו דעובדא הוי בכנישתא דמעון ואתי שיילי' לרי ואמר בגדי שצלאו בחלבו דקולף ואוכל