שו"ת מהרא"פ מד

ס' בשחיטה וצריך לומר אף דקיימ"ל בסי' ל"ד דבניקב הגרגרת ע"י חולי כשר ולא צריך לבדוק כלל בוושט וכן קיימ"ל בסי' מ"ט ונו"ן דבניקב א' מאיברים מחוץ ע"י חולי לא בדקי' שאר אברים כלל ע"כ היינו טעמא משום דלא מחזיקי' ריעותא מאבר לאבר אבל הכא בוושט דשני פורת דקין דבוקין זה בזה דהוי כחד אבר מחזיקן ריעותא מעור לעור וחיישי' כמו ששלט החולי בפנימי שלט בחיצון ולכן צריך לידע בבירור שלא שלטה הריעותא בחיצון. וכן משמע לשון הש"ס ניקב זה בלא זה כשר ואמאי לא אמר ניקב א' מהן אלא ע"כ דצריך לידע בבירור שניקב זה בלא זה ולרש"י דס"ל דאין לחיצון בדיקה גם לענין נקב ידעי' דלא ניקב החיצון מדלא ניכר כו ריעותא ובפנימי יש ריעותא וחולי. ואף דבקרקבן נמי אמרי' ניקב זה בלא זה התם מיירי אפי' ע"י קוץ ולכך צריך לידע דניקב רק א' דבקוץ חיישי' לשאר איברים ג"כ וזה פשוט ומעתה א"ש דבשלמא לקוץ בסי' מ"ט ונון שפיר אמרי' דבנמצא נקב וס' ע"י קוץ או ע"י חולי מותר מטעם ס"ס דאי הוי מחמת חולה ליכא שום חשש על אברים אחרים דאל"ה הי' לן לאסור אף בידוע שמחמת חולי שמא ניקב עוד אבר וקיימ"ל דבחלל הגוף לא מהני בדיקה ואפי' בקרקבן אם ניקב החיצון מחמת חולי והפנימי אינו לפנינו ג"כ כשר דאין מחזיקן ריעותא מאבר לאבר ומעור לעור ורק אי ניקב ע"י קוץ אז יש לחוש ולכן בס' הוי ס"ס ומותר

אבל בוושט שפיר כ' הרמ"א דדוקא בניכר שהוא ע"י חולי דהיינו דניכר החולי בפנימי ובחיצון לא ניכר שום חולי אז לא חיישי' שמא ניקב גם החיצון דעיקר החשש שיש כאן נקב הוא מדראינו ששלט הנקב בפנימי יש לחוש גם בחיצון ומדאין אנו רואים שום חולי בחיצון אנו רואים שלא שלט בחיצון גם הנקב דמאין יבוא נקב אם אין חולי וליכא למימר דלמא כבר נתרפא הלקותא ג"כ ואינו ניכר דאיך נאמר דהפנימי לא נתרפא וחיצון נתרפא דכל החשש אינו אלא מחמת הפנימי ולכך כשר. אבל אי יש ס' אי מחמת קוץ או מחמת חילי פירוש היכי דליכא שום לקותא וחולי בפנימי. א"כ הס' הוא אם הנקב מחמת קוץ או מחמת חולי ונתרפא החולי כגון שיש בו קרום שעלה מחמת נקב ודאי דבממ"נ טרפה. וליכא למימר ס' מחמת חולי ס' מחמת קוץ דליכא שום חולק בניהם אפי' אי ניקב ע"י חולי ג"כ יש לחוש שניקב החיצון דהא מחזיקן ריעותא מעור לעור כיון שהן דקין ודבוקין ומה מהני לן שהוא מחמת חולי וע"כ אין להתיר במחמת חולי אלא בניכר שהי' מחמת חולי ובחיצון נראה שאין שם חולי וריעותא ולכן כשר אבל אי גם בפנימי אינו ניכר החולי אף שבאמת הי' מחמת חולי ונתרפא יש לחוש גם לחיצון כנ"ל וס' ע"י חולי או קוץ לא שמי' ס' כלל ולא נשאר רק ספק ניקב או לא והוי ס' בשחיטה וטריפה כנלע"ד

ובזה מיושב היטב קושית הש"ך בס"ק כ"א דלמה כ' הרמ"א בס' ע"י קוץ ס' ע"י חולי טרפה מטעם דאין לוושט בדיקה מבחוץ ואמאי לא כ' טעמא דחיישי' שמא הבריא. והנה הנקה"כ תי' דכיון שהפנימי נקוב כולו אמרי' א"א דנתרפא החיצון גם הפנימי הי' לו להתרפא ולענ"ד אינו דברים של טעם דאטו מי לא משכחת לה שהי' להקוץ ראשו דק מאוד במקום אשר הגיע לחיצון ולא הי' רק נקב דק ולכך נתרפא מהר אבל מקום עוברו בפנימי הי' עב ובאמת שם ג"כ נתרפא קצת כשיעור שבחיצון אך כיון שהנקב הי' בפנימי גדול נשאר שם עדיי' ניקב קטן וזה שכיח שהקוץ הנוקב חודו דק מגופו אבל בדברינו א"ש קו' הש"ך הנ"ל דכבר בארנו גם בניקב על ידי חולי יש לחוש לחיצון רק היכי דליכא הוכחה לא מחזיקנן ריעותא כגון שיש חולי בפנימי ולא בחיצון ואין לחוש שמא נתרפא הלקותא כיון דבפנימי לא נתרפא יותר לא מחזיקן ריעותא בחיצון מפנימי וכנ"ל א"כ ה"ה אם יש נקב בפנימי וראינו שבחיצון אין נקב למ"ד יש בדיקה לחיצון תו ליכא למיחוש שמא שלט גם בחיצון ושמא נתרפא דלא מחזקי' ריעותא בחיצון יותר מבפנימי וזה מוכח בבירור א"כ א"ש דלכך לא הזכיר הרמ"א טעם דנתרפא דא"כ הי' סבירא לן דיש בדיקה לחיצון א"כ הדר הוי' לי' ס"ס ס' ע"י חילי וכיון דניקב הפנימי ולא החיצון דיש לו בדיקה ממילא לא מחזקי' יותר ריעותא לומר בחיצון דנתרפא כיון דהפנימי לא נתרפא ס' ע"י קוץ ואת"ל ע"י קוץ שמא לא ניקב רק הפנימי ולכך כ' הרמ"א הטעם משום דאין לוושט בדיקה מבחוץ א"כ אי ליכא הוכחה דהנקב מחמת חולי לא הוי ס"ס וא"ש עכ"פ נראה לענ"ד לדינא מודה הטו"ז דהיכי דניכר קרום שעלה בפנימי לא מהני בדיקת החיצון כלל

ומעתה לא נשאר לנו אלא השיטה ג' שהיא שיטת הפנים מאירות הנ"ל דלדעת זה לכאורה שפיר יש להקל בבדיקת החיצון דכיון דלא חיישי' שמא הבריא וס"ל יש בדיקה לוושט בחוץ גם בקרום שעלה מ"מ יש לעשות כן ולבדוק בחיצון אך מ"מ גם ע"ז קשה לסמוך לדינא די"ל אף להפוסקים כעולא דוקא הקוץ תחוב או בנקב לא חיישי' לנתרפא אבל היכי דאנו רואים שנתרפא הפנימי אמאי לא נאמר דכ"ע מודו דחיישי' שמא ניקב גם החיצון ונתרפא ואין לו בדיקה. וראיתי להפנים מאירות שכ' בד"ה ועדיי' כו' וז"ל דלא יהי' אם עור הפנימי נקוב לגמרי כו' ואין לומר שכיון שאנו רואים שעור הפנימי ניקב ונתרפא א"כ י"ל ששניהם ניקבו ונתרפאו. זה אינו דאנו תולין בדבר המצוי שבא מחמת דחוקת העגולים ולא מחזיקי' ריעותא יותר עכ"ל לדעתי דבריו תמוהים דהרי הוא עצמו כ' לקמן בד"ה אכן בדין כו' שהיכי דהחיצון אינו לפנינו דאסור אליבא דכ"ע. וא"כ צ"ל דמחזיקן ריעותא מעור לעור וא"כ אמאי לא נאמר ג"כ כשם שזה נתרפא כן זה כמו שאנו אומרים כשם שניקב זה כך ניקב זה. ומה שמביא ראי' מקורקבן אין ענינו לכאן דהתם לא מחזיקנן ריעותא כלל לחוש לנקב בחיצון גם דבריו סותרים אהדדי שכ' לקמן דס' נקובת הוושט הוי ס' בשחיטה עיי"ש. ועוד בלא"ה אין להתיר עפ"י שיטתם כיון שכל הפוסקים פסקו דלא כיש מכשירן ואין לוושט בדיקה בחוץ וחיישי' שמא הבריא. א"כ מכל הלין הדין מבורר לכל הפוסקים היכי שנמצא קרום שעלה מ"מ בפנימי כעין גידן לביני' וצלקת דלא מהני בדיקה בחיצון וטרפה לכל הדעות. ומ"מ היכי דיש שחין וחטטין וגוררין השחין ונמצא נקודה לבינה איכא לספוקי לדעת הטו"ז וסייעתו אם אין ריעותא בחיצון כיון דנראה לעיין רושם החולי שהי' השחין בשר או נימא כיון דניכר נמי שנתרפא ממילא יש לחוש גם לחיצון ונראה דיש לצדד ולהקל דהנה הר"ן לא כ' אלא דלרש"י משכחת ניקב זבל"ז בניכר שהנקב באה מחמת חולי ולא הזכיר שלא ניכר ריעותא בחיצון ואפשר דהר"ן לשיטתו בזה דבדרוסה לא חייש מעור לעור ולכך מהני בדיקה בפנים ה"ה לענין חולי לא מחזיקן מעור לעור וכיון שניכר שבפנימי נקב ע"י חולי אף דלא ידעי' אם ניכר בחיצון כשר והפר"ח הסכים לדעת הר"ן וצ"ע בזה

ומעתה נבוא להספק שעמדנו בו ונאמר כל אלו הנקודת ובהרות ובועת כעין גרגרים לבינם ודומיהם שבאים לפנינו ואנו מסופקים בהם אם המה מחמת נקב או לא והמה מגידולי הוושט או שהי' איזה מכה ולא ניקב במפולש רק קצת העור תחילה אנו צריכים לחקור אם זה מיקרי ס' כיון דקיימ"ל ס' מחמת חסרון חכמה ואפשר לברורי לא שמי' ס'. ואמנם הנראה לענ"ד דודאי אלו הי' ברור לן דאין קרום שעלה מחמת מכה בעולם שאין הבקי יכול להכירו ודאי דלא הי' זה נחשב לס' כיון שיכולין לבררו אי הוי מחמת נקב או לא אבל כיון דמבואר בש"ס דאמרי' חוששין שמא הבריא ופרש"י שמא ניקב ונתרפא ואינו ניכר אלמא דיש נקב שנתרפא ואינו ניכר ובזה כ"ע מודו דלא פליגו אלא אי חיישי' לכך וכן כ' הרמב"ם דהוי ס' נבילה אלמא דהוי ס' גמור ומשמע דליכא בקי בעולם אשר יכיר אותו ואפי' יאמרו אלף בקיאים שלא נקבו ונתרפא ג"כ לא משגיחן בהו והוי ס' נבילה

אך בנקודת ובועת הללו אנו חוששים דלמא יכיר אותם איזה בקי שהמה באמת קרום שעלה מחמת מכה והוי ספק דאיכא לברורי ולא נחשיבנו לספק כלל. נראה לענ"ד דכיון שאין הבקי יוכל לברר כל שני צדדי הספק דאינו יכול לברר שאינו קרום שעלה מ"מ וכנ"ל אינו מיקרי ספק דאיכא לברורי וכמש"כ השעה"מ פ"ט מהל' טומאת מת אהא דכ' המהרי"ט דלדעת הרמב"ם בס' דאוריי' לקולא היכי דאיכא לברורי אסור מדאורייתא והקשה השער המלך דא"כ בור שהפילה בו נפלים ואינו ידוע אם הפילה דבר טמא אמאי ספקו טהור דהא איכא לברורי ולירד לבור וכן קשה מבגד שס' נאבד בו כלאים שכ' הלח"מ דאף קודם צביעה אינו אסור מדאוריי' והא ס' דאיכא לברורי ע"י צביעה היא ויאסור מדאורייתא אע"כ הוכיח מזה השעה"מ דלא אמרי' דס' דאיכא לברורי אסור מדאוריי' אלא היכי דאיכא לברורי דבר והפכו אבל שם אף דאיכא לברורי האיסור דימצא שם נפל או כלאים כיון דליכא לברורי ההיתר דאף אם לא ימצא נפל או כלאים ג"כ נשאר בס' לא מיקרי יוכל לברורי עיי"ש וה"ה לדדן לענין ס"ס דלהרבה פוסקים בסי' ק"י אינו מזיק מה שהוא חסרון חכמה לענין ס"ס ע"ש במנחת יעקב בכללי ס"ס בסופו וא"כ בנידן דדן איכא ספק ספקה ספק אם יש כאן נקב כלל ואת"ל ניקב שמא לא ניקב רק הפנימי ומחמת חולי אלא שהפליתי כ' דס' בוושט הוי ס' בשחיטה והוי ס"ס נגד חזקה ואמנם ראיתי בתשו' חתם סופר בשם ס' שיחת חולין בסי' כ"ה דס' ניקב בוושט לא מיקרי ס' בשחיטה כיון דאינו ס' במעשה השחיטה. והנה מה שהוכיח שם דאפי' אי