שו"ת מהרא"פ מ

א"ש באומרת גרושה אני כיון שאין אנו מאמינם לה דאיכא סהדי דהיתה אשת איש נמצא אף דלפי דברי' נאסרת לכהן וליבם מיד מ"מ אם נשאת אח"כ תצא בלא גט דלא מהני דיבורא קמא שבטיל מצד שאינה נאמנת לשווי' נפשה ח"ד אחר שנשאת וא"ש

ובזה יש ליישב מה שהקשה כבוד גיסי בס' שערי תורה כלל ה' פרט י"א מהא דאמרה נאנסתי ונבעלה לישראל דאסורה לכל כהן אחרי מיתת בעלה דהתם שאני דדיבורא קמא קיים שנאמנת לומר נאנסתי ממילא מהני דיבורה אחר מיתת בעלה ובזה כ"ע מודו גם מה שהקשה בס' הנ"ל בפרט ד' על הטו"ז דהא עדיי' גם אחר שבא בעלה מכחישתו ואומרת גרושה אני ונימא עתה שווי' אנפשי' ח"ד ותהי' צריכה גט מבעלה הב'. לענ"ד לא ק"מ דהא כבר כ' הרא"ש בתשובה דלכך אינה נאמנות מטעם דאשה אינה מעיזה פניה בפני בעלה דמפני שלא תפשה זונה היא מוכרחת להחזיק דבריה הראשונים ולפ"ז י"ל דכל היכי שהיא מוכרחת לטעון משום גנאי וכדומה לא אמרי' שוויא אנפשי' חתיכה דאיסורא וכן מצאתי בתשו' חכם צבי סי' מ"ד ואנכי בעניי הבאתי ראיי' לזה מהא דפריך הש"ס על ר"א דאמר האומר פ"פ מצאתי נאמן והא ס"ס היא. וקשה הא מיירי במכחישתו ואומרת פתחה סתום וכמש"כ הפוסקים ואמאי לא נימא כיון שהיא מודית דלא נבעלה באונס גם לא באינו תחתיו תהי' נאמנת בזה וכמו דקיימ"ל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי ושווי' אנפשה חתיכה דאיסורא אע"כ צ"ל כמש"כ התוס' ד"ה ואב"א דמדלא טענה מוכת עץ כו' שאינה גנאי לה כמו באונס דגנאי לה בכך ועיי' במהרש"א שם דאף דמכחישתו מ"מ אינה מחשבת למודות דגנאי לה פ"ש הכא נמי כיון דגנאי לה לחזור מדברי' ולשווי' זונה לא שייך שווי' אנפשי' ח"ד וא"ש. עכ"פ היוצא לן דכל היכי דאין הדיבור מתקיים עתה ואין האיסור מתגלה מיד בשפת הדיבור לא שייך שווי' אנפשי' ח"ד על מה שיתגלה לעתיד ממילא בנידן דידן כיון דמיד שאמר שהבהמה כשירה נתבטל דיבורו כיון דאיכא עדים המכחישים גם לאחר זמן לא מהני ולא שייך שוי' אנפשי' ח"ד והקדירה הב' מותרת גם לדידי' וכן מותר לשחוט בנו אחריו באותו היום כיון דהאם לא נשחטה ונתנבלה עפ"י העדים. כן נלפע"ד ועיי' בדגול מרבבה ביו"ד סי' נ"ז: תשובה י"ג

בשו"ת נודע ביהודא מהדורא קמא חלק אבן עזר סי' ט"ז נסתפק בס' חדש דהיכי שבעת הודאה לא הי' שום איסור ואח"כ בא האיסור אי שייך ג"כ הדין דשוי' אנפשי' כו'. דהיינו באיש א' שאמר בראשונה שלא בא על הפנוייה ושוב אחר זה כשנודע שהיא מעוברת הודה שממנו נתעברה ורוצה לישא אותה. מי נימא דכיון דכפר בראשונה א"כ הוי לי' מעוברת חבירו ושוי' אנפשי' ח"ד או דלמא כיון שבשעה שכפר לא נודא עדיי' שהי' מעוברת א"כ לא שייך שווי' אח"ד. ושוב במהדורא בתרא סי' ל"ח חזר והביא ספק זה וכ' שלא מצא בש"ס ראי' או סתירה לדין זה ע"כ. ולענ"ד אין ענין זה דומה להא דתשו' צמח צדק סי' ק"ד שהבאתי בתשו' הקודמת דהתם בשפה שכפר נודע היה שהי' מעוברת והאיסור וכבר בעולם רק שלא עלתה על דעתו שתהי' אסורה עליו אבל הכא לא נודע האיסור כלל בשפה שכפר וכן אין ענין זה דומה להא דטו"ז בא"ע סי' קנ"ב שהבאתי בתשובה הנ"ל דהתם לא נתקיים דיבורה הראשון כלל שאינה נאמנת לומר גרושה אני כיון דאיכא עדים שהיתה א"א וכנ"ל אבל הכא הוא נאמן בכפירתו ויש לדיבורו מציאת וקיום רק שהאיסור לא הי' אז מבורר כלל ושפיר איכא לספוקי. וכבר ראיתי שנתקשה בחילוק זה בס' שערי תורה כלל ה' פרט י"ב וגם הביא שם ספק זה ונשא ונתן בדבר והניח ג"כ בספק

ונראה לענ"ד לפשוט ספיקן בעזרת האל גומר עלי. דהנה בסוגי' דפתח פתוח מצאתי יש לתמוה על ר' אלעזר דאמר האומר פ"מ מצאתי נאמן איך לא ביאר במאמרו טענת האשה מה היא אם מיירי דוקא שהיא מכחישתו או אפי' טוענת נאנסתי או אין תחתיו. ובאמת מצינו בזה מחלוקת הפוסקים רבינו יונה עם היה בדעת הרמב"ם ובשלמא לדעת הרמב"ם ושיטת ה"ה בדעתו דמיירי בכל אופן בטוענת אסורה שפיר נקט סתם אבל לשיטת רבינו יונה והפוסקים דס"ל דוקא במכחישתו הדין כן אבל בטוענת נאנסתי נאמנת אמאי לא פירש ר"א בהדי' דמיירי כך והא אמורא צריך לפרש דבריו. אבל הנראה לענ"ד דבכוונה ודיוק נקט ר"א רק טענת הבעל בלחוד דאי הוי נקט גם טענות האשה הוי משמע דאף לאחר טענתה והכחשתה עדיי' הבעל עומד בדיבורו ובטענתו וכמו דמשמע בכל מקום בסוגית הש"ס זה אמר כך וזה אמר כך אבל ר"א אתא לאשמועינן כאופן שלאחר שלא מצא הבעל בתולים בא בעצמו לב"ד ואמר פ"פ מצאתי אף שאין עדיי' האשה שם והוא רוצה להזמינה לב"ד נאמן כמו דתנן במתני' שאם הי' לו טענות בתולים הי' משכים לב"ד ועיי' בתומים סי' זי"ן ס"ק א"כ נשמע מזה דאד אם בשעה שטען הבעל פ"פ מצאתי לא היתה האשה במעמדו ולא הי' האיסור מבורר דהרי אכתי אפשר שתטעון נאנסתי או אין תחתיך נבעלתי ואפ"ה אמרי' דשויא אנפשי' ח"ד מיד וא"י לחזור בלי אמתלא ונפשט ספיקו של הנודע ביהודה דאף אם בשפת הודאה לא הי' האיסור מבורר אפ"ה אמרי שווי' אנחד"א ואין לומר דאי הכי דחידש לן ר"א גם דין זה א"כ מאי פריך והא תנינא חדא זימנא ומאי קמ"ל דלמא הך דינא קמ"ל דאפי' בכה"ג נמי שייך דין דשוויא אנפשי' ח"ד דלק"מ דאלישנא דנאמן דקאמר ר"א פריך דלא הו"ל למימר רק האומר פ"פ מצאתי אסורה עליו אע"כ דאתא לאשמועינן בעיקר נאמנות דנאמן לאסור עליו וע"ז שפיר פריך דמאי קמ"ל תנינא. אמנם אחר העיון יש להשיב ולחלק בין הענינים. דבשלמא התם בשעה שאמר לא באתי עליה אז לא מבעי' שלא הי' שום איסור מבורר עדיין אלא אדרבה הוא היתה בחזקת היתר ולכן לא שייך שויא אנפשי' ח"ד. אבל הכא כיון שאמר פ"פ מצאתי מיד נעשית עליו ספק איסור אף בלא טענתה כלל ובין שתכחיש ובין שתודה תהיה אסורה עליו והא דנאמנת לומר נאנסתי היינו דיש לה כת להתיר ספק איסור שהי' עליו ער עתה ומשום ברי ושמא או בעד א' בחתיכה ספק חלב ס' שומן וכמו שכ' הראשונים ז"ל אבל עכ"פ קודם שתתיר האיסור בחזקת איסור עומדת ולכן שפיר אמרי' שווי' אנפשי ח"ד דמיד משעת אמירתו מתחיל האיסור. וממילא הספק שנסתפק הנודע ביהודה עדיי' במקומה עומדת

אכן שפיר יש להעמיד דברינו מהא דהקשו התוס' אהא דמסיק באשת כהן כו' והא אכתי איכא ס"ס ס' מוכת עץ ותי' דאם הי' מוכת עץ היה לה לטעון כן דאין גנאי בכך ומדלא טענה אין לספק בו ע"כ. ולפ"ז קודם שבאה האשה לפנינו ולא הי' ידוע לן טענתה היתה בחזקת היתר דהוי ס"ס בצירף ס' מוכת עץ רק אחרי אשר היא באה לב"ד ואינו טוענת מוכת עץ אני אז מתחיל האיסור א"כ בשפה שהוא טוען פ"פ מצאתי היא בחזקת היתר ולא הוברר שום איסור ואפ"ה קיימ"ל דשווי' אנפשיא חתיכה דאיסורא ושפיר נפשט ספקן הנ"ל

ואפשר לומר לענ"ד דתלי' בפלוגתת הריף ותוס' דהריף כ' דלכך לא הוי ס"ס באשת כהן ובקטנה שמא מוכת עץ דמ"ע פתחה סתום והקשה הר"ן למאי דמשני הש"ס בטענת דמים א"כ הקושי' במקומה עומדת והא ס"ס היא שמא מוכת עץ ולדברינו יש ליישב דודאי גם הריף מודה לסברת הטו"ז דמדלא טענה מ"ע אני אין לספק אלא דהי' קשה לרי"ף דמה"ת עדיי' אין לאוסרה עליו דהא לא הוברר האיסור בשעה שאמר פ"פ מצאתי וס"ל לריף דלא אמרי' שוויא אנפשי' ח"ד היכי דלא הוברר האיסור וכס' נוב"י הנ"ל ולכך תי' הרי"ף דמ"ע פתחה סתום וממילא בחזקת אי' עומדת ושפיר אמרי' שאנח"ד אך כ"ז תינח בהא דר"א דכבר הוכחנו דמיירי בבא לב"ד יחידי ולא הוברר האיסור בשעה שאמר פ"פ מצאתי. אבל לקמן במתני' שפיר משני לא צריכא בטענת דמים ולא תיקשי קו' הר"ן דהוי ספק ספקא די"ל מדלא טענה מוכת עץ הוי כמודית ולא הוי ס"ס ואין לומר הא לא הוברר האיסור דז"א דחכמים תקנו וחששו לכל אופן שמא הבעל עומד בטענותו ויאמר לא מצאתי דם אף אחרי שמוע טענותה שמכחשת ואז לכ"ע שווי' אנפשי' ח"ד כיון שאז האיסור מבורר ושפיר תקנו ליום הרביעי וא"ש. עכ"פ נשמע דהספק שנסתפק הנודע ביהודה הכל תלי' במחלוקת ריף ותוס': תשובה י"ד

נסתפקתי בהא דקיימ"ל בש"ע יו"ד סי' א' סעי' י"א דאם עשו הקהל תקנה שהבהמה שישחוט שוחט אחר חוץ משוחט דמתא תהי' אסורה שהיא אסורה כמבואר בש"ך שם ותבואת שור אם שני עדים מעידם על בשר זה שהוא משחיטת שוחט דמתא וא' אומר שהוא משחיטת אחר אם שייך בענין זה דין המבואר שם סעי' י"ב דלדידי' אסורה מטעם שווי' אנפשי' ח"ד או לא כיון דזה אינו אומר שהוא טריפה רק שאחר שחטה והוא מומחה ומוחזק א"כ אפשר דלא שייך שווי' אח"ד. והנה לכאורה הי' נראה דכיון דטעמא דדין סעי' י"א כ' הרא"ש בתשובה ומבואר היטב בתבואת שור סי' ב' דיש כח ביד הקהל לאסור דבר המותר