שו"ת מהרא"פ לט

היכי דאירע לה דבר המבטל חשיבתו ונתערב ג"כ בטיל כיון דבביטולו אינו נוסף עליו הקדושה רק הוי כנר חול ובטיל כנלע"ד ובדברינו אלה אמרתי ליישב קושית הפלתי בסי' ק"א וכן הק' הפרמ"ג על שיטת הרשב"א והר"ן דהוכיחו דחתיכה גדולה וחי' לא הוי ראוי' להתכבד ובטילה מהא דפריך הש"ס בריש פ' כל הזבחים ולבטיל ברובא ומשני בע"ח חשיבו הא בשחוטין בטילה והלא ראוי' להתכבד אלא פ"כ מוכח דחי' וחתיכה גדולה לא חשיב ראוי' להתכבד ובטילה והשתא קשה דלמא מתה וחי' הוי ראוי להתכבד ומ"מ שפיר פריך דלבטל ברובא והלא סתמא קתני כל הזבחים שנתערבו כו' ואפילו חטאת המתה שנתערב בחטאת ימותו כולן ואמאי הרי כשיתבטל לא תהי' ראוי' להתכבד דהא אינו נאכל אלא לזכרי כהונה או דלכל בני אהרן כתי' וכמו שכ' הראשונים וא"כ בין קודם שנתבטל ובין אח"כ אינו ראוי' להתכבד ושפיר פריך דלבטל ברובא ואמנם לדברינו א"ש דבלא"ה יש לתמוה על קו' הש"ס דלבטל ברובא דפשטות הש"ס משמע דהקושי' הי' להתיר כל התערובת להקריבם למזבח וקשה תינח דשייך ביטול: להתיר את השור הנסקל וחטאת המתות באכילה אבל עכ"פ לא שייך לומר דע"י הביטול יהי' נעשה מהחול קודש והשור הנסקל וחטאת המתה יהי' נהפך לקרבן דהא אם נתערב שור חולין בקדשים לא היינו מחליטים כל התערובת לכולו קודש למעול בכל א' וא' וכמש"כ המל"מ הנ"ל גבי נזיר שהפריש מעותיו ובמנחת כהן הנ"ל ומכ"ש שלא היינו רשאים להקריב כולן לשם קרבן כיון שבאמת המתערב הוא חולין והוי חולין בעזרה ואיך אפשר להחזיק בשני הפכים ולומר שאינו קודש ואין מועלין בהן ולהקריבו לקרבן וא"כ איך נימא בשור הנסקל וחטאת המתה דלבטל ברובא ולהקריב חולין בעזרה

אבל הנראה בפשיטות דבלא"ה אי אפשר לומר דקושית הש"ס ולבטל ברובא הי' דמיד יהי' כולם נקרבים על המזבח דהרי מיירי בחטאת ושלמים ואיך אפשר להקריב כולם הא מ"מ יהי' נשאר חטאת א' כלי בעלים ומחוסר סמיכה ואיך אפשר להקריב חטאת בלי בעלים אלא ע"כ קו' הש"ס הי' דלבטיל ברובא ויהי׳ חולין, ומותר באכילה וכיון שאלו הזבחים מותרים למזבח ובהנאה ואכילה לכהנים גם זה השור הנסקל יתבטל ויהי' כמוהם ויבוא א' מי שיהי' נצרך לחטאת ויקח את המעורב מיד הכהנים וישלם להם כדי שיהי' זה המעורב לחטאתו ואז שפיר יקדישנו ויקריבו את כולם כל א' לשם בעלים כמבואר במשנה וברמב"ם דאם נתערב חטאת בחטאת יקריבו כל א' לשם בעלים אף שאין מכירם נמצא לפ"ז עיקר קושית הש"ס הנ"ל דלבטל ברובא ויהי' כמו קדשים שנתערב בחולין שדינם דימכרו כולם לצורכו אותו המין וממילא דלא קשה קו' הפליתי והפרמ"ג הנ"ל דבשלמא בחתיכות חטאת שפיר אינו ראוי להתכבד לכשיתבטל מפני שאינו נאכלים אלא לזכרי כהונה או מטעם שכולם שווים בזה כמש"כ התוס' דודאי אפי' לא נעשה מהחתיכה חטאת טמאה שנתערב חתיכת קודש מ"מ כיון דאינו נאכל אלא לזכרי כהונה מכח ס' קודש ג"ש אינו ראוי' להתכבד ובטילה אבל בשור הנסקל וחטאות המתות שנתערב הרי לאחר שנתבטל ראוי הוא למכור לכל אדם שיהי' צריך לחטאת או לאותו מין שנתערב בו ולא שייך בו טעם שבחתיכת חטאת ושפיר הוכיחו הראשונים דטעמא דלא בטיל מטעם בע"ח הא לאו הכי הוי בטיל ולא הוי חשוב ראוי להתכבד מוכס דחתיכה חי' וגדולה לא מיקרי ראוי להתכבד וא"ש כנלע"ד: חיו"ד תשובה י"ב

נסתפקתי בהא דקיי"ל בש"ע יו"ד סי' א' סעי' י"ב דאם עדים מעידים שהשוחט שחט בהמה והשוחט מכחישם כי לא שחטה אינו נאמן ומיהו לדידי' אסורה דשוי' אנפשי' חתיכה דאיסורא והנה הא פשיטא לי אם אח"כ הי' לו בשר מבהמה זו בקדרה אחת ועוד הי' לו קדירה של בשר היתר ונפל איסור לאחת מהן וא"י לאיזה והוא בענין שנתבטל מה"ת בכל אחת כמו שמבואר בסי' קי"א דהשתא לכולי עלמא שניהם אסורים דהא כולן היתרם וכמבואר שם ס"ק קי"א אבל לדידי' כיון דכבר נאסרה עליו בהמה זו ממילא שפיר יוכל לומר דאיסור לתוך איסור נפל והקדירה השנית מותר דתולין קלקלה במקולקל דפשיט לענ"ד דגם בדבר שאינו אסור כי אם לדידי' כגון קונמת ג"כ אמרי' תולין קלקלה במקולקל וראי' מתרומה שעיקר דין שאני אומר נלמד ממנה ותרומה מותרת לכהנים וכן אפשר בשאלה ומה"ת לא יקרא קונמת מקולקל. וא"כ גם בדין איסור דשוי' אנפשי' חתיכה דאי' שייך דין זה אפי' אי נימא כשיטת הסוברים דשויא אנפשי' ח"ד הוא מטעם נדר ומכ"ש לדעת הסוברים שהוא מטעם הודאה ואיסורו איסור עולם. עכ"פ זה הקדירה כבר נפשה עליו איסור ושפיר תולין הקלקלה בו ולכך השנייה מותרת לו אף שאסור לכל העולם. והא נמי פשיטא לי היכי דהי' כאן שתי קדירות ונפל איסור לאחד מהן וא' אומר על אחת הקדרות שהי' אסורה ושני עדים מכחישים אותו דודאי אינו נאמן להתיר השנית לדידי' כיון שעדים מכחישים אותו לא מבעי' לשיט' הסוברים דשוי' אנפשי חתיכה דאיסורא הוא מטעם נדר א"כ אפי' אי נאמין לו על האיסור אינו מתחיל האיסור אלא משעת אמירתו ואין שייך לומר על שעת נפילתו תולין הקלקלה במקולקל כיון שאז לא הי' אסורה אלא אפי' לסוברים מטעם הודאה מ"מ אינו נאמן למפרע ואפי' אי נאמן למפרע עיי' בשערי תורה מ"מ אינו נאמן לטובתי להכשיר הקדירה הב'

אך בהא איכא לאסתפוקי. אם השוחט מעיד שהבהמה כשירה ועדים מעידים שלא נשחטה כלל רק מתה ונתנבלה ואח"כ קרה שבשלו מבהמה זו בקדירה אחת ועוד קדירה של היתר ונפל איסור לתוך אחת מהן ובאופן שנתבטל מדאוריי' כנ"ל מי נימא כיון דנתברר עפ"י עדים שהקדירה אחת הי' וודאי איסור א"כ מותרת השנייה דתולין כו' או דלמא כיון שהוא העיד בעצמו שהי' כשרה ושניהם היתר א"כ עכ"פ לדידי' שוי' אנפשי' חתיכה דאסורא ושניהם אסורים. ואפי' אי נימא דכיון דשעת נפילת האיסור הי' הקדרה אסור לכל העולם וגם לדידי' א"כ אכתי שייך לומר תולין הקלקלה במקולקל והשנייה מותרת מ"מ איכא לספוקי אי מותר לשחוט בנו אחריו דהא לפי דבריו האש כשר הי' ושוי' אנפשי' חתיכא דאיסורא או דלמא כיון שהעדים מעידם שנתנבלה האם מותר לשפוט בנו אחריו

ונראה לענ"ד לפשוט ספקן. דהנה הב"ח באבן עזר סי' קנ"ב הקשה דהטור סותר א"ע דבריש הסימן כ' דאשה שאמרה גרושה אני ויש עדים שהיתה אשת איש ונשאת ובא בעלה והוא מכחישתו תצא בלא גט מבעלה השני והי' אינה נאמנת כלל ובתוך הסימן כתב דחוששת לדבריה לחומרא ואסורה לכהן וליבם אחר מיתת בעלה. ועיי' מה שתי' בזה הט"ז ובית שמואל לענ"ד שני התי' צריכי' להדדי ושניהם דבר אחד וב"ש מפרש דברי הטו"ז. והכלל הוא דלא אמרי שוויא אנפשי' חתיכה דאיסורא אלא באחד משני אופנים או דיש איסור מוחלט מחמת דיבורה בשעת הדיבור מיד כגון אשה שידועה שהיתה אשת איש ואומרת גרושה אני דאוסרת עצמה לכהן וליבם או אומר לאשה קדשתיך שאוסר עצמו בקרובתיה מיד או פ"פ מצאתי דהאיסור נולד מיד בשעת הדיבור ואז אפי' אי באמת אינם נאמנים לן בדיבורם מ"מ מה שהיא לחובתם אדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים או מטעם נדר. ויש עוד אופן אחר שווי' אנפשי' ח"ד אף אם עדיי' אין כאן שום איסור בהחלט בשעת הדיבור רק שהאיסור נולד אח"כ או כהאי עובדא דתשו' צמח צדק סי' ק"ד שפנויה טענה שמפלוני פנוי נתעברה והוא הכחישה אף שלא עלה על דעתו בשעת הכחשה שישאנו ותהי' נאסרה עליו בתוך כ"ד חודש מטעם מעוברת ומינקת חבירו מ"מ אמרי' בי' שווי' אנפשי' ח"ד. אך צריך להיות דוקא באופן שאנו מאמינם לו הדיבור הזה שמשים עליו חתיכה דאיסורא דעכ"פ יש לדיבור זה מציאות עתה אף שעדיי' אין כאן איסור בשעת הדיבור מ"מ כשיתגלה האיסור אהני דיבור קמח להיות אסור עליו אבל במקום שאינו נאמן בדיבורו עתה וגם אין איסור מוחלט בשעת הדיבור מחמת הדיבור לא מהני הך דיבורא לכשיולד האיסור אח"כ ולא אמרי' שווי' אנפשי' ח"ד דכיון שאין לדיבור זה מציאות בשעת הדיבור כיון שאינו נאמן איך יעשה איסור אח"כ ע"כ. כן נראה לענ"ד בפי' הב"ש. ודומה לזה מצאתי בר"ן קדושין גבי הא דאמרי' אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דלכך אמרי' בהקדש דוקא פדאו כו' אבל בדיבורא בעלמא כיון שאין הדיבור חל בשעתו אי אפשר שיחול אחר זמן עי"ש. ולכן