שו"ת מהרא"פ כד

החכמה נוכל לעלות במעלת הקודש להיות ירא מה' יראת התרוממת ונכון

ופירשגו בענין זה הפסוק מפני שיבה תקום והדרת פני זקן ויראת מאלקיך אני ה' יראה לענ"ד בהקדים את אשר פירשנו בפסוק ויאמר לו משה המקנא אתה לי מי יתן כל עם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם יש לדקדק כי סוף הפסוק לכאורה מיותר כי בודאי אם יהי' עם ה' נביאים מסתמא יקבלו הנבואה מהשי"ת נראה דידוע מה שאמרו חכז"ל בנדרים ל"ח נון שערי בינה נבראו וכולם ניתנו למשה רבינו חסר אחת שנאמר ותחסרהו מעט מאלקים נמצא שכל שפע נבואה אשר יש ביכולת נביא וצדיק לקבל מאת השי"ת בכמות ואיכותו הכל קבל משה רבינו ולא חסר לו אלא שפה אחד אשר לא ניתן למסור וכל שאר הנביאים קבלו כולם נבואתם משפע נבואה אשר היה למשה רבינו וכמו דכתיב בפירוש בתורה שאמר השי"ת אספה לי שבעים איש ואצלתי מן הרוח אשר אליך ונתתי עליהם. עוד אמרו חכמז"ל אז ישיר משה ובני ישראל שקול משה כנגד כל ישראל. וממילא משה רבינו וישראל שקולין הן במעלתם ואם היה השי"ת נותן רוח נבואה על כל ישראל פ"כ היה ניתן להם ג"כ כל מ"ט שערי קדושה ונבואה כי מעלת כל ישראל שקול כמעלת משה ואז הי' משה רבינו נשאר הדיוט עד שהוצרך לקבל קצת שפע נבואה מכלל ישראל אשר נאצל מנביאתם וזה שאמר משה רבינו כאשר נאמר לו מפי הנער שאלדד ומידד מתנבאים השיב משה לגודל ענוונתו בהחליט בדעתו שכל איש ישראל ראוי יותר לנבואה ממנו. אחר מי יתן אם יהי' כל עם ה' נביאים ואז ממילא יובן כי יתן ה' את רוחי עליהם בלבד ויקבלו המה כל המ"ט שערים ולא נשאר לפני כלום רק מה שיאוצל מנביאתם גם בזה אני מרוצה כי כל מעלת כל אחד מישראל הי' גדול בעיניו ממנו ונכון ולאשר לא יוכל האדם להגיע למעלה זו עכ"פ ציווני השי"ת מפני שיבה תקום שכל איש ירגיל עצמו לקום מפני כל שיבה כי יתבונן שראוי ונכון ליתן כבוד לאיש שיבה מחמת כי רוב שנים יודיעו חכמה ולא מחמת הידור גופו כי ברוב פעמים הזקנים חלושים ולא מחמת עושרם רק מסתמא אסף בחפניו ידיעות הרבה ובישישם תבונה וממדריגה זו יעלה עוד מעלה ויתבונן וימצא ציור בנפשו והבנה בלבו להדר ולכבד פני זקן ואין זקן אלא מי שקנה חכמה ונפשו תסוג אחור מלהרים ראש נגד חכם ונבון וכיון שיש בלבו ציור לירא מפני החכם יעלה עוד מדריגה יותר לירא מפני השי"ת לגודל הבנת גדולתו

וזה פי' הפסוק בראש תרגיל לקום מפני כל אדם שיש בו שיבה ואז תבין ותוכל לצייר היראה התרוממות מפני חכם הדור ומשם תוכל לעלות מהר למדריגה העליונה ויראת מאלהיך אני ה' דהיינו מחמת רוממות גדולת השם ובזה יובן המדרש הנ"ל דהיה קשה להמדרש הרי ידוע דתיבת שלום כולל כל מיני שלימות וכמו שפי' רש"י ז"ל על פסוק ויבא יעקב שלם שלום בגופו וממונו ותורתו א"כ קשה למה פרט פה הכתוב את שלום אחיך ואת שלום הצאן הא שלום אחיך כולל הכל ועל זה תי' המדרש דאדרבה כוונת יעקב אבינו היה לצוות ולהזהיר את יוסף שתמיד יתבונן על שלימות החכמים מופשט משאר שלימותיו דהיינו מעלת החכמה בלי הצטרפות קניני הזמן רק יתבונן על מעלת החכמה ויראה בלבד ורק אז אם יהי' לו ציור והשכלה בלבו לדרוש מפלת החכמים אז ישיג שלימות האדם ונקל לו להיות ירא ה' וזה מאמר הכתוב לך נא וראה והתבונן על שלום אחיך בלבד להשיג מעלת חכמתם מופשט ומובדל מקניני הזמן ולזאת אמר הכתוב ואת שלום הצאן מובדל ומופרש משלום אחיך ורק באופן זה תשיג ותגיע למעלת ירא אלקים ושלימות האמיתי וזה שאמר המדרש דהראה לו את שדרש ר"ע לרבות תלמידי חכמים דהיינו שיראת הת"ר קודמת בזמן כדי שיוכל להיות ירא ה' שאם יבא לאדם ציור בלבו להיות ירא מפני החכם מחמת חכמתו בלבד אף שהוא רש ודל אז יוכל לבוא למדריגה גבוה להיות ירא ה' ביראת התרוממת כנ"ל

ממוצא הדברים אנו למדין דאם האדם חלש בחולי הגוף או בחולי הנפש וציור המשכלות להבין מעלת החכמה אז יש לו מניעה גדולה לאדם להשיג שלימות. ואם ה' ברוב רחמיו יחוס עליו ויתן לו לב ללמוד תורת ה' אז יתרפא מחולי גוף ונפש כמו שאמר הכתוב תורת ה' תמימה משיבת נפש. מחכימות פתי. משמחי לב. מאירת עינים וכיון שיתרפא האדם מחולי גוף ונפש כמה וכמה מחויב האדם להודת לה' ברב תודה ושבח על טובו וחסדו שעשה עמו אשר על ידי תורתו נתרפא מחליו וזה שפרט התנא אחד מארבעה שצריכין להודת הוא חולה שנתרפא מחולי הגוף וחולי הנפש ולכך צריך להודת ונכון

הרביעי מה שחייב להודת הוא חבוש שיצא מבית האסורים יש להבין על פי מה שכתבנו בספר צל הכסף בפ' השביעי עפ"י הזוהר הקדוש כי הנשמה הקדושה בתוך הגוף וחברת היצר הרע היא כדמיון עבד ושפחה אצל אדון רע ועקש המעביד אותם בעבודת הפרך והמה צופין ומיחלין לצאת לחירות רק האדון הקשה מעכב עליהם כן דומה הנשמה בגוף שכל חפצה ורצונה להטיב מעשיה ולדבק בדרכי ה' ובתורתו אך היצר הרע והתלאות ופגעים שסובבים את הנשמה המה מעיקים אותה מלעשות חפץ ה'. ופירשנו בזה מאמר דוד המלך ע"ה אתהלך לפני אלקים בארצות החיים. האמנתי כי אדבר אני עניתי מאוד. אני אמרתי בחפזי כל האדם כוזב הפסוקים קשו הבנה עיי' רש"י ומצודת יראה בעזה"י לפרש בהקדים איזה הקדמות הקדמה א' נודע שהקב"ה חפץ חסד ורצה לזכות את ישראל עמו וניתן להם שכרם עולם הבא שיפה בהן שעה אחת מכל חיי עולם הזה עם כל תענוגיו לזאת נתן להם יסורים בעולם הזה כי כן משפט צדק שלי וכמו שאמרו חכז"ל בריש ברכות שלשה מתנות טובת נתן הקב"ה לישראל ע"י יסורין והעולם הבא אחת מהן והחליטו חכמז"ל לפום צערא אגרא כי כל מצוות שעושה אדם בחייו נשקל הצער והיגיעה שהיה לו בקיומם בנפש וגוף וממון ולפי גודל צערו יגדל שכרו בעולם הבא. הקדמה ב'. שהשכר שאנו עתודים לקבל בעולם הבא הוא אין שום בריה בעולם יוכל להשיג מהותה ועונג הרוחני כי עין לא ראתה אלקים זולתיך ורק אלהים הבין דרכה. הקדמה ג' ידוע כי כל מצוה ועבודה שהיא לעשות רצון השי"ת צריך שיעש' האדם בשמחה רבה כמבואר ברמב"ם סוף הל' ללוב הקדמה ה' ידוע מדברי חכז"ל חישב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאו מעלה עליו הכתוב כאילו עשאן. ממילא יובן אם ירצה האדם לעשות מצות ה' בשמחה רק מחמת אונס אינו יכול לשמוח כדבעי מעלה עליו הכתוב כאילו עשה המצוה בשמחה. ומעתה נראה כי אנחנו רוצים לעבוד את ה' בשמחה רבה אך הצרות ואנחות להיצר הרע שהוא שאור שבעיסה ושיעבוד הגלות ויתר יסורין מעכבין אותנו שלא נוכל לשמוח בעבודת ה' ולעבדו בלבב שלם ואנחנו צועקים וטוענין לפני השי"ת רבונו של עולם סלק מעלינו הפגעים ויצר הרע כדי שנוכל לעבוד אותך בלב שלם וכמו שאמרו חכמינו ז"ל בסנהדרין שאנשי כנסת הגדולה בשעה שתפסוה ליצר הרע אמרו לפני השי"ת כלום נתת לנו יצר הרע אלא כדי לקבל אגרא לא אגרא בעינין ולא שכרן כי אין אנו עובדין את השי"ת בשביל קבלת שכר ואוטב לנו לעבוד את ה' מתוך שמחה ואהבה במנוחה ונתת אף בלי קיבול שכר מאשר נעבוד השי"ת מתוך יסורין ועכובין המונעים אותנו מלעבוד ה' בשלימות בכל לבבינו זאת היא שיטתינו לדעתינו אך שיטת השם ית"ש כיון שאדם מחשב בלבו שרוצה לקיים מצות ה' ית"ש ולעבוד אותו בשמחה ובאהבה רק שהוא אונס על ידי פגעים ומקרים אין זה מזיק כלל כי חישב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאו הרי הוא כאלו קיימו ועשאו ויראה דמשו"ה קיימ"ל דהירהור כדיבור דמי היכי דאניס משום דאז בנאנס הוי כחישב לעשות המצוה ונאנס והוי המחשבה כדיבור והדיבור כמעשה וכמו שפרשנו בספרי צל הכסף הפסוק ביום טובה הי' בטוב וביום רעה ראה דלשון ראה היינו מלשון רואה אני את דברי אדמון דודאי ביום טוב שיוכל אדם לכונן דרכיו בלי מניעה אז היה בטוב צריך אדם לעשות מעשים טובים אך ביום שצר לו דהיינו ביום רע עכ"פ יחשב בלבו מה מאוד נכספה נפשי לעבוד ה' בשמחה והמחשבה כיון שהוא באונס מחמת פגעים חשיב כמעשה

אמנם הנכון כזה כי כל עיקר טענותנו היא רק מחמת שאין אנו משיגים הנאה רוחניות ואין אנו מבינים ומרגישים איכות גודל שבר העוה"ב עין לא ראתה אלקים זולתך אבל אילו היינו משיגים ומרגישים קצת מנעימת עוה"ב בחיינו אז בלי ספק היינו שמחים בעבודתינו והי לנו כל מר למתוק כי כמו שבים מלא דבש אפי' אי יתערב לתוך הים כמה סאין ומדות מרה לא יורגש שום מרירות כמו כן לא היינו מרגישם שום צער ויסורין ממקרים הרעים מחמת גודל מתיקות ונעימות מעט טעם מעוה"ב כי יפה שעה אחת בעוה"ב מכל חיי עוה"ז. וזה שאמר ד"ה ע"ה אתהלך לפני ה' בארצות החיים ירצה כאשר הגעתי למדרגה הרמה עד כי טעמתי בחיי מנעימת עולם הבא האמנתי כי אדבר אני עניתי מאוד ירצה כי לשעבר הייתי מאמין כי היסורין והפגעים מעכבין אותי מעבודת השי"ת והייתי מתלונן על זה ודימיתי שאני מתלונן ביושר וצדק וזה האמנתי מקדם כי אדבר היינו דברי ביושר וצדק להתלונן על