שו"ת מהרא"פ כג

דאילו היה רצה יצחק לברך גם בנו השני ג"כ היה צריך לצוות אותו שיביא לו מטעמים כדי שתהי' נפשו קשורה בנפש בנו בשעת הברכה. הקדמה ג' דיצחק לא ידע שלקח יעקב מעשיו את הבכורה וכמו דמבואר במקרא שעשיו אמר ליצחק את בכורתי לקח וכשפרש"י שם. הקדמה ד' שמבואר במס' מגילה והביאו רש"י על פסוק ולאום מלאום יאמץ דאם יאמרו לך קסרי וירושלים שניהם ישבו אל תאמין כי שני אומת הללו דהיינו ישראל ואדום כשזה קם זה נופל כשזה מלא זה חרב וכבר נזכר בשם הרמב"ן דיצחק לא ידע מנבואה זו כלל כנזכר לעיל. הקדמה ה' מה שפירש"י ששני גדיי עיזים שהכין יעקב ליצחק היה אחד קרבן פסח. הקדמה ו' הא דתנן במתני' אין מפטירין אחר פסח אפיקומן ופי' רבותינו שאפיקומן הן המה מיני מעדנים ומיני בשר שדרך לאוכלן אחר הסעודה כדי להתענג בו ואשמעינן התנא דאפי' מינים הללו אסור לאכול אחר אכילת קרבן פסח כדי שלא יתבטל טעם הפסח מפיי עיין ר"ן ומעתה נחזור לפרש הפסוקים ולסלק כל התמיהות הנ"ל וה' יאיר עינינו בתורתו

והנה יצחק אבינו הוא בודאי הצדיק צדקות אהב ישר יחזה פנימו היה בדעתו לברך שני בניו ובראשון יברך את עשיו כי הוא הבכור ומזה לא ידע יצחק שיעקב הקטן לקח הבכורה מעשיו וממילא ראוי ונכון לברך בתחילה את הבכור ואח"כ שוב יברך את יעקב שיצווה לו להביא לו מטעמים ויברך ג"כ אותו כי הוא לא ידע מנבואה שנאמר ולאום מלאום יאמץ ואי אפשר שיהי' שניהם ברוכי ומלאים כל טוב כי אם אחד יהי' מלא וברוך אז ע"כ השני יהי' חסר ובלתי מבורך ולאשר לא ידע יצחק מזה הי' בדעתו לברך שניהם כדת וכדין בלי שום עולה שבעולם ח"ו. אך רבקה אמנו הצדיקת לה נאמר בנבואה ולאום מלאום יאמץ וידעה שאי אפשר ששניהם יבורכו וידעה כי רק הראשון שיקבל הברכה הוא יהי' המבורך ולא השני כי אי אפשר שיהיו שניהם מבורכים ולאשר היתה יודעת שיצחק רוצה לברך שניהם רק עתה ציווה לעשיו שיעשה לו ציד מפני שהוא הבכור ובאמת עתה יעקב הבכור כי קנה הבכורה מעשיו במכירה גמורה ושבועה ועשיו ביזה הבכורה ומאס בה ומכרה ליעקב ברצון גמור סברה רבקה אמנו דאזלינן בזה בתר אומדנא ואם הי' יצחק יודע שיעקב הוא באמת הבכור על פי הדין היה מברך ליעקב תחילה לכן שפיר שלחה רבקה אמנו את יעקב להתברך בראשונה מחמת שראוי ונכון לו לקבל הברכה בראשונה כי באמת הוא הבכור ועיקר כוונת יצחק בברכתו הראשונה יהי' לברך הבכור. ואם תאמר אם יתברך יעקב בראשונה לא יהי' שוב ברכה לעשיו מחמת הנבואה ולאום מלאום יאמץ מה בכך הלא אין זה מחמת גרם שלה הרי היא גזירת הכתוב כי כן ציווה השם ית"ש ולזאת רבקה אמנו טוב עשתה ואין בזה שום ערמה ומרמה ח"ו. אך כאשר הלך יעקב אבינו לקחת הברכה פחד לנפשו אולי אחר שיברך יצחק אותו יברך ג"כ את עשיו בברכה שניה ויהי' זה ח"ו עבירה ליצחק שעבר על דברי ה' ועל הנבואה ולאום מלאום יאמץ ואפי' יהי' רק שוגג אפ"ה חלילה לצדיקים שיוכשלו ופשיטא שלא היה רשאין לגלות ליצחק את הנבואה האלה כי צדקת יצחק אבינו הי' גדולה כ"כ שלא הי' דעתו נכון לסבול השינוי מדין הישר ופשוט לכן הלך יעקב בחכמה ובתבונה לאחר שקבל הברכה מאביו ונתן לו לאכול קרבן פסח משני גדיי עזים שנתן לו אמו ושנה לפני יצחק הדין אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן ולא היה יצחק אבינו רשאי לאכול כל דבר ואפי' מיני מטעמים דהיינו אפיקומן ומכ"ש שלא הי' רשאי לאכול מצידו של עשיו וממילא לא הי' יכול לברך את עשיו ברכה שלימה מחמת שאין נפשו של יצחק יוכל להתקשר בנפשו של עשיו בלא הנאה ממנו וכדברי רמב"ן הנ"ל ומה מאוד מתקו דברי חכז"ל מדבש ונופת צופים אשר דרשו במדרש הנ"ל בא אחיך במרמה בחכמת תורתו ירצה במה שנתן לו ליצחק לאכול מפסח ושנה לו הדין שאין מפטירן אחר הפסח כו'. ויקח את ברכתך ברכתך דייקא דאפי' אותו הברכה שהנחתי לברך בן השני שהיה עתה ראוי לך לאחר שלקח הוא הראשונה גם זה לקח ממך על ידי תורתו ודין המשנה הנ"ל וכדי שיאמין עשיו שכן הוא הוציא יצחק אבינו את האפיקומן דהיינו המטעמים שדרך לאכול אחר גמר הסעודה והראה לו שנשארו לו ולא היה רשאין לאוכלן מחמת הדין דאין מפטירן כו' וממילא שאינו יכול לאכול מצידו ולא יהי' נפשו קשורה בו ולא יוכל לברכו כלל ונכון מאוד

על כל פנים נלמד שחולי גוף היא מניעה גדולה להשגת שלימות הנפש ומכ"ש חולי הנפש לא מבעי ללומדי תורת ה' שהמלאכה מרובה וצריך שיהי' להם תפיסה קלה מהר לשמוע הבנה זכה וברורה ומושכל ראשון וזכרון טוב קשה לאבד ובהעדר אלו קשה מאוד להגיע מדרגת תלמיד חכם מחמת שמלאכת לימוד התורה והשגחה רבה וגדולה מאוד

ופירשנו בזה המדרש רבה על פסוק ודגלו עלי אהבה אפי' אדם יושב ועוסק בתורה ומדלג מהלכה להלכה ומפסוק לפסוק אומר הקב"ה ודגלו עלי אהבה ודיגולו עלי אהבה ע"כ. יראה כוונת המדרש. דהנה כתיב באהבתה תשגה תמיד יובן לדעת דמי שעובד ה' באמת וכל מגמתו לעשות רצון הבורח ית"ש אף אם לומד כל היום תורת ה' ועוסק בעבודתו חיננו מגיס לבו על ככה רק חושב בלבו אפשר אם הייתי עוסק בעבודת ה' על אופן אחרת הייתי עושה יותר נחת רוח להבורא ית"ש למשל אם למד לגירסא שיהי' בקי מלא וגדיש יחשוב אולי הייתי חשוב יותר אם הייתי עוסק בעיון כי אגרת דשמעתתא סברא ואם עסק בשמעתתא חשב אפשר טוב היה ביותר ללמוד איגדנא שהיא ממשיך לב האדם ליראת ה'. הכלל מחמת שהמלאכה מרובה והזמן קצר אף כי חמרו חכמינו ז"ל לא עליך המלאכה לגמור מ"מ הוא רוחה תמיד מה שלא למד ולא עשה אפשר היה לו קדימה מצד מה יותר ממה שלמד ועשה והוא מתחרט תמיד על דבר מה שלא עשה ולא למד בזמן זה וזה הכוונה בפסוק באהבתה תשגה תמיד מחמת גודל אהבת התורה תשגה תמיד תהי' מלא שגיאות ותמיד ידמה לך כאילו שגית בזמן העבר אף שלמדתי דבר היה יותר טוב ללמוד ענין אחר. וזה כוונת המדרש הנ"ל כי לכאורה היה נראה שאיש שעוסק בתורה ומדלג מהלכה להלכה הוא מבזה חת התורה וכאומר שמועה זו נאה וזו אינו חלילה אבל הקב"ה אומר שאינו כן אלא אפי' שהוא מדלג חביב עלי מחמת שהוא לגודל אהבתו אלי ורצונו לעשת רצוני הוא לימד הלכה וחושב אפשר שיותר טוב לעשות רצוני אם ילמוד ענין זה לזאת הוא מדלג מהלכה להלכה ומשמעתתא לאגדה ולזוהר וכיון שהוא עושה כן מחמת מגמתו לעשות חפצי ורצוני ולעשות לי נחת רוח כי השכל והכח לא יספיקו לכל חדם ללמוד הכל לכן דיליגו אהבה ונכון. הרי שללמוד תורת ה' צריכן בריאת הנפש. אבל אפי' להיות ירא שמים צריך להיות ג"כ בר דעת ואיש משכיל וכמו שכתב ראשית חכמה יראת ה'

ופירשנו בזה מאמר תמיה על פסוק שאמר יעקב ליוסף לך נא ראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן (מדרש) הראה לו את שדרש ר' עקיבא ע"כ מובא בס' ילקוט אליעזר ע"ש

ונראה לענ"ד בעזרת הי"ת לפרש עפ"י מה שכתבתי בספר אומר לציון בפתיחה אות כ"א לפרש דברי ר"ע שאמר את ה' אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים ונראה דהנה ידוע מדברי חכז"ל שיש שני מיני יראה א' יראת העונש אשר ירא האדם משבט מושל ב' יראת התרוממת שהוא כמו יראת האדם מגדול הדור או מרבו הגאון והוא כאשר יבין האדם בשכלו ויצייר בלבו גודל מעלת החכם או הרב ושהוא מושלם בכל מיני שלימות ויודע ומבין ג"כ פחיתות עצמו ומיעוט ערכו נגד מעלת החכם אז תסוג נפשו אחור ותירא ותיבוש להרים ראש נגד הרב או החכם וזה היא יראת התרוממת שבא מחמת השכל והציור שיש בלבו וגודל מעלת החכם או הרב וזה נקרא בשם עהרפורכט אך אם אין באדם שכל ובינה וציור בלבו להבין גודל מעלת הרב או החכם ואין לו ידיעה ותפיסה למעלת החכמה והשלימות האמיתי כמו שאנו רואין בעינינו שהמון העם אין מכירין שום שלימת ואין חשוב אצלם שום מעלה כי חכמה ומוסר אווילם בזו רק הכסף יענה להם את הכל ויעשו להם אלקי כסף וזהב דאלו האנשים בלי ספק שלא ישיגו יראת התרוממת לעולם. והנה לאשר ציווני השי"ת בתורתו את ה' אלקיך תירא זה מורה לן שנתבונן בשכלינו ליראה את ה' יראת התרוממת בנין דהוא רב ושליט על כל העולמת ומקור כל החכמות א"כ ע"כ מזה מוכח שנתרבה ג"כ היראה מפני תלמיד חכם כי ע"כ צריך להיות בלב ציור והשכלה להיות ירא מתלמיד חכם גדול מחמת גודל מעלתו ויקרו וכבודו כי רק אז יוכל לעלות במעלת השכל שעל אחת כמה וכמה גדלה מעלת הבורא וחכמתו ויכולתו לגדלו שראוי ונכון לירא ממנו ולפחד מהדר גאונו אך אם אין שום ציור והשכלה בלב להיות ירא מפני הדר פני הרב או החכם אשר רואה אותו עומד לנגד עיניו והשמן לבו לצייר מעלת החכמה ולהכיר פחיתת ערכו. איך יעוף השמים בלי כנפים להיות ירא מפני השי"ת יראת התרוממת וזה כוונת ר' עקיבא כיון שנצטווינו להיות ירא מפני השי"ת שמו יראת התרוממת אי אפשר באופן אחר להשיג מדריגה זו רק בהיות כבר ציור והשכלה בלבו להיות ירא מפני צדיק וגדול הדור שעומד לבניו ושפיר דרש ר"ע את ה' כו' תירא לרבות תלמיד חכם שכבר מוכרח שיהי' נמצא ציור והשכלה בלבו יראת הת"ח ורק ע"י ציור בלב מעלת