שו"ת מהרא"פ כא

לאיתנו לתנאי הראשון א"כ היה הים מוכרח לקיים תנאו א"כ למה סירב מלקרוע אבל הפשוט בזה ומכדומה לי שאיתא כן ביד יוסף דלא היה התנאי עם הים שיקרע אלא אם ישראל יהיו ראויין לכך שיהי' צדיקים אבל אם אינם ראויים לכך אינו מחויב לקרוע לפניהם וזה שטען שר של ים הללו עובדי ע"ז והללו עע"ז מה ראו להתקרב אלו יותר מאלו. אך באמת הטעם כי הוכרח לבקוע ונידחן דברי של ים משום דישראל סבלו יסורין גדולים בעבודה קשה ובפרך ויסורין מכפרין עוונתיו של אדם אך המצרים היו שקטים ושנאנים לכן הוכרחו למות ובפתיחה לספרי אומר לציון פירשנו בזה מדרש פליאה על פסוק הים ראה וינוס מה ראה ברייתא דר' ישמעאל ראה דהיינו השר של ים ראה והבין כי לכך ראויין בני ישראל שיקרע להם הים משום דהיסורין מכפר עוונם. והנה הא דיסורין מכפרין עוונת נלמד בריש ברכות מקל וחומר משן ועין או מג"ש כרית ברית ע"ש אמנם מאן האי תנא דיליף לן באיזה מדה התורה נדרשת הוא ר' ישמאל בברייתא שלימד לן שבי"ג מדות התורה נדרשת וק"ו וגז"ש מהן וזה פי' המדרש שהשר של ים ראה בברייתא דר' ישמעאל דהתורה נדרשת בק"ו וגז"ש א"כ נלמד דיסורין מכפרין לכן נקרא הים לפני בני ישראל על כל פנים אנו למדין דמצד הדין והטבע לא היה הים מחויב לקרוע לפני ישראל מטעם שלא היו ראויין לכך רק מחמת שסבלו יסורים קשים נתכפר עוונם

ואיתא במדרש בשעה שאכל האדם מעץ הדעת אמר לו הקב"ה לאדם אילו לא אכלת ולא חטאת היה הארץ מעלה לך כל מיני פירות מאילני גן עדן וגם בהעשבים היה בהם כל טעמי מיני מעדנים שבעולם ועכשיו שחטאת לכך ואכלת את עשב השדה כיון ששמע אדם כך התחיל להזיע. ואמר רבונו של עולם אני וחמורי נאכל באבוס אחד. אמר לו הקב"ה הואיל והזיע פניך. תאכל לחם וזה מאמר הכתוב בזעת אפיך תאכל לחם. יראה עפ"י מה שכתבו רבותינו ז"ל דהיה רצון השי"ת בבריאת אדם שיהי' עובד ה' באהבה ויראה וללמוד תורת ה' ולא יהי' לו שום דאגת פרנסה ולא שום טרדא שבעולם לכן הושיב השם ית"ש את האדם בגן עד ושם תהיה פרנסתו מצוייה בלי שום טרדא אך כאשר אכל מעץ הדעת ונטה אחר תאוות לבו אמר הקב"ה מעתה אם יהיה לך כל טוב כיושב בג"ע ותהי' רודף אחרי תאות לכך ואוכל ושותה ומתענג בלי שום עיכוב ויסורין אז יתרבה גשמותך על רוחניותך ותרבה ניצוץ אלקי אשר בקרבך לזאת ואכלת את עשב השדה די לך באכילה זו שהוא אכילת החמור עשבי השדה אך כאשר נצטער אדם על הזה והזיע פניו מיד נתמרק עוונו קצת על ידי הצער והיסורין שהיה לו ולכך הניח ה' ית"ש לאדם שיאכל לחם אך דוקא בזיעת אפך וביסורין וצער ואמרו שם במדרש נוחה היה לו לעמוד בקללה ראשונה לאכול עשב השדה כדי שתהיה פרנסתו מצוייה בכל מקום. ע"כ למדין אנו עכ"פ דמזונותיו של אדם ניתן בסיבת יסורין דבלא יסורין לא הי' לו ראוי רק לאכול עשב השדה כבהמה וכמו שאמרו במתני' סוף קדושין הראית מימיך צבי קייץ חיה ועוף שיש להם אומנת והן מתפרנסין שלא בצער כו' אלא שהרעותי את מעשי וקפחתי את פרנסתי ע"ש

וזה לשון המדרש פ' בחקותי וידר יעקב נדר לאמר רבנן אמרו על הכל השיבו הקב"ה ועל הפרנסה לא השיבו יעקב אמר אם יהי' אלקים עמדי אמר לו הקב"ה אנכי אהיה עמך. יעקב אמר ושמרנו אמר לו הקב"ה ושמרתיך בדרך זה אשר אנכי הולך אמר לו בכל אשר תלך. ושבתי בשלום אל בית אבי אמר לו והשיבותך אל האדמה הזאת ועל הפרנסה שאמר יעקב ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש לא השיבו אמר רב אסי אף על הפרנסה השיבו דכתיב כי לא אעזבך ואין לשון עזיבה האמור כאן אלא לשון פרנסה כמש"כ נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם דבר אחר אעפ"י שזרעו ובניו מבקשין לא ראיתי לאותו צדיק אביהם נעזב מיראתו של הקב"ה ע"כ ויש להבין מדוע לא ביארו רבנן טעמם דעל הפרנסה לא השיבו הרי שפיר השיבו ממאמר כי לא אעזבך. ונראה דס"ל לרבנן דודאי הצדיק ראוי לכך שהשם ית"ש יזמין לו פרנסתו וצורכי ביתו כדי שיוכל לעבוד עבודת ה' בשמחה ורק הענין בזה הוא כי הצדיק גופא אינו צריך לגופו מעדנים ומטעמים רק כדי שיוכל להחיות נפשו אבל אינו יכול לסבול צער בניו וכל מה שיש לו מפזר ונותן לבניו ובנותיו כי רחמי אב על בניו יותר מרחמי עצמו וכמה פעמים הבנים אינם כדאי ובלתי ראויים שיהי' להם פרנסה בריווח מחמת חטאם ולזאת מוכרח למנוע הפרנסה ושפע הברכה לצדיק מחמת שידוע מה שיהי' להצדיק יחלק לבניו היפוך רצון המקום ונמצא לפ"ז המדרש עצמו במה שמביא דבר אחר על הפסוק נער הייתי בזה מתרץ ומסביר טעם רבנן שאומרים שעל פרנסה לא השיבו מחמת כי אולי לא יהיו הבנים זכאים להיות פרנסתם מצוייה והאב יחלק להם משלו. ופ"ז הבטיח השי"ת את יעקב כי לא אעזבך שאהי' מסייע אותך שתהי' זריז ודבוק ביראת ה' אף שזרעיך יהי' מבקשין לחם. ולא יהי' להם פרנסה כ"פ אתה תהיה תמיד ביראת ה' ולא אעזבך ונכון. הרי לפנינו דאפי' הצדיקים אינם בטוחים על הפרנסה בסיבת חטאי בניו ובנותיו ורק על ידי יסורין שמכפרין יבוא הפרנסה. וזהו הוא הדמיון שאמרו חכז"ל קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף דכמו דלא נקרע הים לישראל מצד הדין רק מחמת כפרת יסורין כמו כן מזונת לא ניתן לאדם רק בסיבת כפרת יסורין וממילא יובן דכמו שבהגיע לאדם מזונת ידמה לו כאילו נקרע ים סוף לפניו כמו כן נדמה לאדם אשר חסר לו מזונת כיורד בים ולא נקרע לפניו וזהו שכיוונו חכמינו ז"ל דמי שהוא מיורדי הים ולא נקרע להם והמה העניים המחוסרי פרנסה וקשה להשיגם כקריעת ים סוף הן הם אם ישלימו שנתם ויעזור להם ה' ית"ש לעבוד עבודתו וללמוד תורתו לשמור ולעשות מתוך הדחק ועוני ועם כל זה לא עברו על דעת קונם ח"ו ואדרבה קבלו צער ויסורין מאהבה באמת זה נס גדול וצריכן להודת ולהלל להשם ית"ש אשר עזרו בחסדו ונתן לו כח ואומץ הלב להתנהג בדרכי תורה ויראה ועל זאת יתן תמיד שבח ותודה וזה מאמרם יורדי הים חייבים להודת ונכון

השניה שצריך להודת המה הולכי מדברות. והוא כי יש דבר המונע את האדם מהשיג שלימותו ומעכבו מלעלות במעלות התורה ויראת ה' מחמת מקום מולדתו ותהלוכת אנשי עיר שבו נתגדל ונתחנך כי בודאי על מי שזרח כוכב מזלו והשם ית״ש זיכה אותו להיות נולד בעיר ומיום אשר יראת אלקים לאנשים וקהל הדרים בתוכה ונתגדל על ברכי צדיקים וישרים דבר קל הוא אצלו להיות עובד ה' ירא ושלם וכמאמר הכתוב הולך את חכמים יחכם כי האיש הזה אשר נתגדל בין אנשים יראים ושלמים מעולם לא הביט און ולא ראה עמל ואינו יודע שום דבר רפ ועולה. אבל מי שמזלו גרם שנולד ונתגדל במקום אנשי און ונתחנך בעיר מלא פשע ורשע כמה קשה לאדם לעלות במעלות הצדיקים ולעזוב מנהג מקום מולדתו וארצו וזאת היתה מעלת אברהם אביט פ"ה וגודל צדקתו שהיו כל בני העולם עובדי ע"ז ורק הוא בלבד קרא בשם ה' אל עולם ויש לפרש בזה מאמר אברהם אבינו ע"ה שאמר לפני השי"ת חלילה לך להמית צדיק עם רשע דקשה הכי יוכל לסבול דפת אדם לחשוב ולדמות כן על השי"ת אשר נאמר עליו הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול. עוד יש לדקדק למה דייק אברהם אבינו ע"ה לומר בתוך הפיר ואמאי לא אמר אולי יש נ' צדיקים בעיר ומילת בתוך מיותר אבל הנראה לפרש על פי מה שפירשנו בפסיק אתם נצבים היום כולכם ראשיכם ושבטיכם כו' כל איש ישראל דקשה כיון דאמר תחילה כולכם למה לו לומר עוד כל איש ישראל דהרי כבר נכלל כולם עוד קשה דהמדרש הביאו בספר פנים יפות דרש על אתם נצבים היום זה ראש השנה והוא תמוה מניין מוכח שהיה הדיבור של אתם נצבים בראש השנה אמנם יובן על פי מאמר חכז"ל במס' ר"ה דאיתא שם בר"ה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון ופי' בגמרא כאימריא כרועה המעביר צאנו אחת לאחת ואמרו שם עוד שכולן נסקרין בסקירה אחת דלכאורה הדבר תמוה אם כולן נסקרין בסקירה אחת כאשר הוא האמת למה נימנין עוד אחת לאחת. אכל הנראה בסייעתא דשמיא כי יש לנו שני בחינות בצדיקים הא' צדיקים שהמה בעצם צדיקים בכל הדורת וכמו שהיה אברהם אבינו הב' צדיק בהצטרפות דהיינו נגד אחרים הוא צדיק וכמו שאמרו חכז"ל נח צדיק כו' היה בדורתיו דאילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום הרי שהי' נח צדיק בהצטרפות דורו הרעים ובספר בגדי ישע על המרדכי יומא כ' כתב הטעם על הא דאמרו חכז"ל כל תענית שאין בו מפושעי ישראל אינו תענית משום דאם לא היה כאן פושעי ישראל אפשר כשהי' מדקדקין למעלה במעשה הצדיקים המתענים ומתפללים לא היה צדקתם נחשבין לכלום ולא היה תפילתן מקובלת אבל כשיש גם כן פושעי ישראל אז כשרואין מעשה הצדיקים כנגד מעשה רשעים נחשבים לצדיקים גמורים כאילו לא חטאו כלל. כענין שאמרה אשה הצרפית לאליהו באת אלי להזכיר את עווני ופירש"י עד שלא באת אלי היה שוקלין מעשי ומעשי בני עירי והייתי ראוי' לנס ומשבאת לא נחשבתי לכלום וכן אמרו חכז"ל לוט וצרפית אמרו דבר אחד עיי' רש"י על פסוק לא אוכל למלט ההרה גבי לוט ומעתה יש להבין ולהתבונן איך יוגמר הדין של רבים ביחד צדיקים ובינונים ורשעים דאם נשקיף על