שו"ת מהרא"פ טז

רק באופן זה יהיה בטחונו חזק ויהיה לו מנוחה בנפשו בהיות נודע לו שאדוניו הוא בעל יכולת רב ויש לו עבודה רבה והרבה עבדים נצרכים לו אשר יוצרכו להביא דבר דבר על אופניו ואז יהיה בטוח על משכורתו שלימה בלי שום הפסד. עוד צריך העבד לידע כי אדוניו הוא משגיח גדול על כל עניני עבדו ויודע כל מחסוריו כדי לעמוד לימין עזרתו בכל עת שיוצרך לו. ונחזי אנן כי זה גופי' הוא החילוק שיש בין עבד שעובד אצל אדון שיש לו עבודה רבה ועבדים רבים ורכושו רב ובין עבד שעובד אצל אדון ואין לו שום עבד יותר רק העבד הזה והוא יחיד אצל אדוניו כי לכל אחד מאלו יש להם מעלה וחסרון. כי מי שיש לו עבודה רבה ועשיר ולזאת יש לו עבדים רבים אז העבד מובטח על משכורתו כיון שאדוניו עשיר ובעל רב נכסין. ויש לו מעלה בזה אך יש לזה חסרון כי האדון מחמת רב הפסקים וגודל טרדת עניני מערבין עליו שאינו יכול להשגיח על העבד בכל שעה ושעה אבל עבד שעובד את אדון שאין לו יותר עבדים וזה העבד הוא יחידי אצל האדון יש לו ג"כ מעלה וחסרון והוא מהיפוך להיפוך כי העבד שהוא יחיד בעבודתו מובטח על השגחת אדוניו עליו כיון שאין להאדון שום עבד יותר רק הוא יחיד בעבודתו א"כ יכול אדון זה להשגיח עליו בכל שעה ובכל פרטי מחסוריו ונמצא לפי זה מעלה גדולה להעבד אך חסרונו בצידו כי אינו מובטח על שילום שכרו כי אפשר שאין להאדון יכולת לשלם להעבד שכרו המגיע לו כיון שאין לו רק עבד אחד ולא יותר אין לו ממה לשלם. על כל פנים יש לכל אחד ואחד מעלה וחסרון ואין זה בטחון ממש אמנם אנחנו בני ישראל הבוטחים בהשם ית"ש יש לנו שתי המעלות הנזכרים לעיל בלי שום חסרון כלל כי אנחנו מאמינים באמונה שלימה כי השם ית"ש הוא כל יכול להנחיל לעבדיו ואוהביו ולשלם להם שכרם משלם ואוצרותיהם ימלא מכל טוב ובכל זאת לא יחסור הבטחון בהשגחתו עלינו בכל רגע כי כל נפש מישראל יאמין באמונה שלימה כי ה' ית"ש משגיח עליו בכל פרטי עניניו כאילו לא היה להבורא ית"ש בעולמו שום נברא יותר ממנו וכאילו היה הוא רק עבד יחיד אצלו ובזה אנו בטוחין בהשם ית"ש בבטחון אמיתי וחזק וזה מאמר הכתוב הנ"ל שיש בבטחונינו שני המעלות יסד אחד מצד רב יכולת השי"ת אנו אומרים כעיני עבדים הרבה אל אדוניהם היחיד כי אדון שיש לו עבדים הרבה ואלפי אלפים צבאות עבדים אשר עובדים את השי"ת בשמים וארץ וכן את כל העולם כולו אנו בטוחים שתהי' משכורתם שלימה מאת השי"ת ולא יחסר דבר מחמת רב היכולת וכנגד המעלה השנית שהוא משגיח תמיד על כל נפש מישראל אנו אומרים וכעיני שפחה אל יד גברתה כיון שהוא יחידה והשגחת גבירתה עליה חזק מאוד מחמת שהיא יחידה כן אנחנו בוטחים בהשם ית"ש ועינינו אל ה' אלקינו עד שיחנינו ונכון

ויש לפרש בזה הפסוק בתהלים ואני עליך בטחתי ה' אמרתי אלוהי אתה יראה שהמשורר כיון פה לפרש שעיקר בטחוני בה' ית"ש מחמת שאני מוציא בבטחון זה שני מעלות הנזכרים מעלה א' מחמת שאתה ה' (הויה) שהוא מורה שאתה מהווה כל הווית וכל המציאות וממילא אתה רב יכולתך לשלם שכר עבודתי ולעשות עמי חסדי חסדים עד בלי קץ והכל מחמת גודל יכולתך המרומז בשם הוויה. וגם אני משים בטחוני בך מחמת שאמרתי אלהי אתה ירצה אני מצייר ומדמה בנפשי שאתה רק אלהי לבד ואין לך שום בריה בעולמך יותר ממני ואני אצלך רק עבד יחידי שאז בודאי אתה תהיה משגיח עלי בכל פרטי עניני ויודע אתה כל חסרוני וצורך פרנסתי ומחית ביתי כיון שאין לך בריה יותר להשגיח עליו יותר וזה אומר אמרתי בלבי כל כך גדלה השגחתך עלי כאילו היית רק אלהי בלבד ולזאת אני בטוח שמאוצר מתנת חנם חנני אמן כן יהי רצון

ואחרי אשר מכר תנאים הנחוצים לתשובה מאהבה עוד יש לאלקי מילין. והוא שיצייר האדם בלבו תמיד ולא יליזו מלגה עיניו לעולם כל החסדים והטובת שעשה עמו ה' ית"ש והרבה ניסים ונפלאות שנעשה לו בימי חיותו בהיותו ניצל מכל צרה ופגעים: רעים ובפרט במה שחנני בדעת ותבונה והשכילו לילך בדרך טובים והצילו מיושבי קרנות ומיורדי שחת כאשר פירשני בעזה"י בתהלים קל"א שאמר המשורר אם לא שוויתי ודוממתי כגמול עלי אמו כגמול עלי נפשי ופי' רש"י שעשית עצמי כיונק שדים עלי אמו שדבק באמו כך נפשי דבוק בך והלשון כפל ודחוק. ונראה בעזרת השם ית"ש הנה לפנינו שתי בחינות באם הילד היונקת את בנה היחיד האהוב ונחמד לה מאוד כי יש אמות אשר מגמת רצונם להניק את הבן תמיד ולא יסבלו לשמוע קול בכיות הילד וכאשר יחיל לבכות מיד שמה דדה לפי הילד. ואם ירצה איזה איש ליתן דבר מאכל לפי התינוק כדי שיטעם טעם אחר אשר מסתמא אינו נוח לו לתינוק ומעקימת שפתיו ניכר שאינו ערב לו שום דבר רק חלב אמו מיד האם תמאן בכך ואינה רוצה לצער בנה הנחמד לה ולא תוכל לסבול שיותן דבר לתוך פי התינוק זולת חלב דדיה. אך יש אמות שהמה מתנהגים עם בניו הנחמד להם להיפוך הרבה פעמים היא תנוח את בנה על שעה חדא או שתיים לבכות ותמנע מלהניק אותו וגם לפעמים תושיט מטעמת כל שהוא לתוך פי היונק פעם מעט בשר ופעם לחם ולא תשגיח על מה שהילד בוכה ומצער עצמו על זה. והנה לכאורה על פי בחינה החיצונית נראה לכל שאם מחלוקה ראשונה שהזכרנו היא הטובה והיא אוהבת את בנה באמת מחמת שהוא בזכות לבבה מצלת בנה הנחמד לה מכל צער אך האם המוזכרת לעיל בחלוקה שנייה היא אם הרעה אשר איננה אוהבת בנו באמת וסובל צער בנה על מגן. כן נראה במושכל ראשון

אך אם נחקור על האמת נמצא הענין להיפוך ממה שכתבנו כי אמרנו על רע טוב ועל טוב רע כי האם הראשונה שאמרנו שהוא אוהב בנה באמת היא היא השונא הגדול לבנה החביב לה כי לבסוף על כורחך יגמל הילד כאשר יגיע העת המזומן לכך ויאבד ממנו חלב אמו ולאשר לא היה בפי הילד מעולם שום טעם אחר רק חלב אמו ותמיד הורגל להיות יונק משדי אמו ההרגל נעשה טבע ממילא הילד זה לבסוף יראה ברעתי כי חלב האם יאבד ממנו בהגמל אותי. וטעם מטעמת אחר לא יכול לסבול מחמת שלא הורגל בו ממילא יחלה ויגיע עד שערי מות. היש לילד זה שונא יותר גדול מאמו? אך לא כן האם המוזכר לעיל באחרונה כי כל מה שציערה הרבה פעמים בנה ולא נתנה לבנה לינק בכל שעה ותחבה לו בפיו פעם לחם ופעם בשר הורגל הילד גם באלה וכאשר נגמל משדי אמו לא חסר כלום וישבע ממטעמים אחרים אשר הורגל בם

והנה דמיון זה יאיר לנו כי אנשי תבל בהתענגם מתאות העולם הזה המה בדוגמת תינוק היונק משדי אמו כי כמו שהילד בעת יונק משדי אמו ידמה בדעתו כי לא נמצא בעולם מדענות יותר טובים או מתוקים כחלב אמו כמו כן אנשי העולם מדמים בנפשם שאין מתיקות וטעם לשבח יותר מתענוגי עולם הזה. וכמו שניתן קץ ועת לילד היונק עד מתי ייניק ולאחרי כן על כורחך יגמל ויאכל מטעמים אחרים מתוקים וטובים יותר מחלב האם כמו כן חיי אדם קצובים וימיו ספורין כי גז חיש ונעופה ועל כורחך נגמל מתאוות העולם הזה בעת בא מועד כל חי ושם יחיה בחיי עולם ויפה שעה אחת בעוה"ב מכל חיי העולם הזה. ואם נניח עצמינו שטוף ולהוט בתאוות עולם הזה מבלי לזכור מעמד העוה"ב ולא נרצה לשמוע כלל מתורה ומצות הרי אנו עושין כהאם הסכלה הרעה המוזכר לעיל אשר אינינה רוצה לצער בנה ומונעת אותו מליטעם טעם אחר זולת חלב דדיה ולבסוף כאשר נגמל כלתה איליו הרעה וישאר גלמוד נעור וריק מכל אבל אם נזכיר תורה ומצות בעולם הזה ונרגיל עצמינו לטעום טעם תורה ומצות ונצייר בלבבינו כי היא חיינו ואורך ימינו אי נהיה כאם המשכלת הטובה המונעת מפי הילד הרבה פעמים חלבה למען להרגיל אותו בדברים אחרים טובים ומעולים ולעת אשר יגמל בנה יראה בטובה ונחת כמו כן אנחנו אם נטעם טעם תורה ומצוות לפי יכולת שלנו באהבה ובשמחה אז נשחק ליום אחרון וזה שאמר המשורר אם לא שוויתי ה' לנגדי תמיד ולא אהיה ירא ה' ודוממתי מללמוד תורה אז אהיה כגמול עלי אמו ירצה אשר תמיד יונק משדי אמו מבלי לטעום טעם אחר ויהי' סוף הדבר כאשר יגמל כגמול עלי נפשי כי ישאר קרה מכאן וקרח מכאן אבוד מהעולם הזה לאבוד מעולם הבא. וזה ג"כ אפשר לפרש הפסוק על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו ירצה אב ואם המה כינויים לעולם הזה וכל תענוגיו כימי ילדות שבבית אב ואם והזהירה אותנו התורה הקדושה שנעזוב תאוות העולם ודבק באשתו זה תורה שנקרא אשת חיל והוזהרנו לעזוב תאוות העולם ולדבק בתורא הקדושה כי הים חיינו ואורך ימינו לעתיד לבוא ונכון

נחזור לענינינו דאין תרופה למחלינו רק על ידי שנעשה תשובה מאהבה שאז הזדונת נעשה זכיות. ואף שהוא דבר תמוה וכמ"ש המהרש"א בחידושי אגדות סוף יומא דאיך יהא החוטא נשכר ולענ"ד נראה דאף על פי שכתבנו לעיל שהוא כביטול ברוב אך הא גופי' ביטל ברוב הני מילתא בלי טעמא וחוקה כפרה אדומה. ופירשנו בזה מה שהביא רש"י בפ' חוקת בשם ר' משה הדרשן ויקחו אליך פרה אדומה משל לבן שפחה שטינף פלטין של מלך אמרו תבוא אמו ותקנח הצואה כך תבוא הפרה ותכפר על העגל ע"כ