שו"ת מהר"ם בן חביב עג

הם ממש כעיקר כתובה אלא אפי' דהרמב"ן ז"ל דמחלק בינייהו כיון דהכא בדין האומרת גרשתני קא' חייב ליתן לה עי' כתובה אבל אינו נותן לה התוס' ע"כ עד שאתה מדייק רישיה דלישניה דקא' חייב ליתן לה עי' כתובה ולא קא מדכר נצ"ב, דוק בסיפיה דלישניה דקא' אבל אינו נותן לה התוספת ולא קא' אינו נותן לה התו' ולא נצ"ב אם ליתנהו בעינייהו אלא ודאי דנצ"ב אינו מזכיר מפני שאינה נקראת מוציאה ממנו ולא שייך למימר בהו חייב ליתן לה כי שלה הם וכחוב דעלמא אפי' דליתנהו ובשלמא עי' ותוס' שהן מאצלו הוצרך לו' דאפי' שהוא מכחישה עיקר חייב ליתן לה מפני שהוא תנאי ב"ד אבל תו' לא אבל נצ"ב לא אצטריך לאשמועינן כי בנדוניא לא הקלו דכיון דאנעלת ליה מבית אביה וגדולה חזקה שאינה מעיזה וכיון שהעיזה פניה לומר לו גרשתני נוטלת מה שהביאה אפי' דלתנהו ועי' כתובה מפני תנאי ב"ד אבל תו' לא

והשתא דאתינא להכי גדולה אהבה שנדחוק לשון הרב הנמוק"י ז"ל שא' וכ"ש נצ"ב דכ"ש זה קאי ארישא דמלתא שא' גובה עי' כתובה ע"ז קא' וכ"ש נצ"ב כאשר פירשנו בל' הרמב"ן ז"ל עם פי' ההמ"מ ז"ל ולזה א' בתר הכי ואעפ"י שא' בפ' אעפ"י תנאי כתובה ככתובה דלא ק"ל אלא מ"ט לא נטלה התוס' ג"כ אבל לגבי נצ"ב פשיטא דגובה כמ"ש לעיל את זה נ"ל אעפ"י שרבים קמים עלי כל האחרוני' כפי מה שהבינו דברי המגיד והנמוק"י ז"ל, ואצ"ל דהר"ן ז"ל קאי כוותנא שלא הזכיר לעולם בלשונו רק ולא התוס' ולא הזכיר ולא נצ"ב כלל

ותו מצינא למימר כדי דלא ליפלגו דברי הרמב"ן ז"ל דידיה אדידיה כמו שהקשינו ועוד במה שעמד החכם השלם הפוסק י"א דהר"ן ז"ל כשרצה לחלוק על הרמב"ן ז"ל ולו' דנדוניא לאו בכלל כתיבה והביא מההיא דערב דכתובה דאיתא בגמ' בהניזקין דממתני' בהאשה שלום דקא' תנשא ותטיל כתובתה ואח"כ והלא מס' כתובה וכו' ואליבא דהרמב"ן ז"ל בר פלוגתיה איירי בעי' כתובה דוקא ולא בתו' ונדוניא כפי הפשט לא כפי מה שפי' לעיל בסמוך א"כ היה לו להביא ראיה לדבריו דהרי מאותה משנה משמע בפי' דתוס' ונדוניא אינם בכלל כתובה ומעין זה הובא בס' מ"ץ שם שם, ועם פירושנו בדברי המגיד והרמב"ן ז"ל ניחא עי"ל בסמוך, ועוד יתיישב לפי מה שנאמר, והוא דמ"ש הרמב"ן ז"ל דבכלל כתובה הוא ג"כ נצ"ב הוא דוקא כשנאמר כתובה לחוד אך כשא' בגמ' והלא מס' כתובה ודאי ס' כתובה אינו אלא לעיקר כתובה שנתקן לעניים ולעשירים וכתיבה לחוד וס' כתובה לחוד והשתא מה נעים פירושנו למעלה במשנת האשה ש' דב"ש או' תטול כתובתה היינו הכל מכח הק"ו וכשהופרך הק"ו אייתו ב"ש ראיה מס' כתובה דלפחות גובה עי' כתיבה דס' כתובה אינו אלא לעי' כתיבה ועי"ז אזלא לה פרכת הק"ו ונחזור לו' דגובה הכל מכח הק"ו ולהכי הרמב"ם ז"ל סתים בדין אומרת מת שתטול כל מה שכתב לה והיינו מכח המ"ך והק"ו וכך יסבור הרמב"ן ז"ל אך באומרת גרשתני דהק"ו אינו חזק כיון שאנו באין להוציא ממנו והוא מכחישה אין לנו לחייבו אלא מטעם מ"ך שכבר הוא מחוייב ועומד מעת היותה בהוייתה בקדושין וכיון שכן אינו חייב אלא בעי' כתובה, ולהכי הר"ן ז"ל לא מייתי ראיה לדבריו דמחלוקתם הוא כשא' בגמ' על הרוב כתובה אי נדוניא בכלל או לא והרמב"ן ז"ל יפרש כאשר פי' ודו"ק. ואליבא דהר"ן ז"ל מתחלה כשחלקו ב"ש וב"ה באו' תטיל כתובתה היינו בעיקר כתובה לחוד ובהכי מסיים והלא מס' כתובה וכו' דהיינו לעי' כתובה לחוד כנז' אך אליבא דהרמב"ן