שו"ת מהר"ם בן חביב ע

עכ"ל ולכאורה יראה לפרש דבריהם הסתומים מה שפירשנו אנחנו בתירוצם הא' דהיינו שאם נרצה לומר דב"ה לא דרשי מ"ך אלא כשיש ק"ו כנדון שבמשנתנו משא"כ שם בכתובות גבי אחי אני יורש אשתי איני קיבר דלית שם אלא מ"ך לחודיה א"כ מנ"ל לתלמודא לו' דב"ש ס"ל הכי ואימא דב"ש נמי לית להו מ"ך אלא כשיש ק"ו נמי כמשנתנו דאיירו בה לזה אומר אני לזה שיודה על האמת דבודאי משטחיות ופשטיות דברי ב"ש באומרם והלא מס' כתיבה נלמוד הדבר ברור דב"ש סברי דרשינן מ"ך לבד אפי' שלא יש ק"ו ובשלמא בסתמיות דברי ב"ה דאמרו חזרו ב"ה להורות כדברי ב"ש יכולין אנו לו' שלא חזרו אלא מטעם שתי ההכרחיות ק"ו ומ"ך ולא דרשי מ"ך אלא בדאיתא תרוויהו אבל ב"ש מ"ך לחודיה דרשי ופירוש דברי התו' הם עניים במ"א ועשירים במ"א וכוונתם הוא לומר התירוץ שתירצ' שם בפ' נערה דב"ה לא דרשי מ"ך כ"כ בין ליפות ובין לגרע ולא דרשי ליה אלא ליפות כנדון משנתנו אך שם בכתובות גבי אחי אר ירש אשה איני קובר שהוא לגרוע כחה לא דרשי ליה וכן שם בכתובות גבי אשתו ארוסה שאיני קבורה שאין אני קירא לכשתנשאי וכו' שיש שהיא לגרוע לא דרשי זהי דכהם שכ סי' שם בפ' נערה דף נ"ג ע"ב בד"ה שאין אני קורא וכו' יע"ש ועל זה באו כחה כאו ביברת דאי משמע לחלוק הכי נסברה ב"ה כא ג"כ די היא סברת ב"ש דדברי ב"ש לא נמצאו רק במשנה זו דיבמות ומשנה צד ליפות כחה ואימא דב"ש נמי לית להו מ"ר כי אם ליפות כחה ומנ"ל לתלמודא שם בכתובות גבי אחי אני יורש וכו' שהא לגרוע דקאי תלמודא מאן שמעת להו דס"ל מ"ך ב"ש וכו' ואימא דגם ב"ש לא דרשי פ"ר כי אם ליפות כב"ה זהו כוונת התוס' בדחיית הי"מ ועד"ז התו' שם בה' נערה חזרו מסברתם ואמרו דבעלי התלמוד ידעו במילי דב"ש דאפי' לגרוע דרשי מ"ך באומרם והלא מס' כתיבה נלמוד משמע דס' כתובה עיקר גדול אפי' כשיהיה לגרוע הגם שדבריהם אינו אלא בנדון שהוא ליפות, אך למה שפירשנו דב"ה לא דרשי מ"ך אלא בדאיכא ק"ו לית דינא ולית דיינא דב"ש בה פלוגתייהו מריהטת לשונם והלא מס' כתובתה וכו' משמע דדרשי מ"ך אפי' כשלא יש ק"ו ולהכי א"ש מאן שמעת להו דאית להו מ"ך לחודיה זולת ב"ש ודו"ק

נקוט מהא דאפי' לפי תירוץ א' של התו' ס"ל מ"ך ג"כ ולא יש חילוק בין ב' התירוצים אלא אי דרשי מ"ך לחודיה או בדאיכא ק"ו דוקא וזהו כדעת האחרונים מהרש"ח ובעל משפט צדק ומהר"י הלוי ז"ל בסי' דכולהו ס"ל דכוונת התו' דמשום ק"ו לחודיה חזרו ולא מטעם מ"ך כלל, והגם שיכול אני לידחק שלא יבואו כנגדי, עכ"ז פשט דבריהם לא משמע הכי ולא משכיננא נפשאי וקבל האמת ממי שאמרו שפשט דברי התו' כדפרישנא

ונבוא לתירוץ השני מבעלי התו' שכתבו וזל"ל א"נ התם דיחוייא בעלמא הוא דמוקי כב"ש ולמסקנא דהתם אתי שפיר כב"ה ע"כ שכל האחרונים הח' הבינו מתירוץ זה דלא חזרו אלא מטעם מ"ך לחוד וכיון שכן הולידו דלא תגבה אלא מנה מאתים משום דמ"ך אינה אלא לעיקר כתובה ולפי זה קשה מה שהקשינו לעיל אליביה דהריטב"א ז"ל דנמצא ב"ש בתחלת דבריהם כשהביאו הק"ו רצו לו' שתגבה הכל וכשהביאו לו' והלא מס' כתו' נלמוד אינו דוקא אלא לעי' כתובה והוא דוחק עצום ודוחק לו' דס"ל דבמ"ך כלול הכל דמעוטא דמעוטא מהמפרשים סברי הכי

ולע"ד לתרץ היטב הדק אליבא דהתוס' דדבריהם סתומים אך אליבא