שו"ת מהר"ם בן חביב ז

אולם אנן נמי יתמי דיתמי נעני בתרייהו וניזיל בסוגייהו וק"ו הדברים לנ"ד שאינו חמור כ"כ בספק אישתהי שאם נשאת תצא דהא קי"ל דלכתחילה לא תנשא אבל אם נשאת לא תצא בטבע במים שאין להם סוף וא"כ נתלי להקל ונאמר דודאי הערל הזה המעיד הוא ידע הענין היטיב בסימנין או בטביעות עין שזה הטבוע הוא בודאי אותו שנטבע ונפקד מאותה ספינה דהר"ש ביואש ועדות דטביעה דנ"ד שפיר מוכח ששהו עליו שכן אמר שכלם ניצולו רק יהודי א' שנטבע ואומרו רק יהודי שולל ממנו ההצלה שהזכיר על חביריו ואי לאו דשהה עליו לא היה שולל ממנו ההצלה דאיפשר שניצול כחביריו מה גם דבלאו הכי יש מקום להקל כדבעינן למימר לקמן

והילך בקיצור דעת מהרח"ש ז"ל דאע"ג שבקונטריס דף נ' ע"ג העלה דבעינן הזכרת שהיה ואם לא הזכיר בפירוש עדיין באיסור תורה עומדת מ"מ כשבא מעשה לידו צדד והיקל בתשובה סי' מ"ה דף קצ"ו ע"ג והעלה דאם אמר העד שטבע ומת בידוע ששהה ואין לנו להחמיר ולומר שלא שהה ומה שאמר שמת הוא בשביל שראה שטבע ועביד בה עובדא גבי חששת דילמא אישתהי אחר שפלטוהו המים ובתשובה אחרת סי' ס"ג דף רי"ג חזר לכתוב דברים הללו גבי ספק שלא הוזכר שמו ושם אביו וכתב עוד דהרשב"א דמחמיר דבעינן דלימא ששהה בפירוש אפשר שלא כתבה רק כשהעד לפנינו ונוכל לברר הדבר אם שהה אם לאו אבל כל שאינו לפנינו כל שהעיד שטבע וכסוהו המים סגי ומסתמא אמרינן דשהה שם עד שתצא נפשו

ומצאתי למוהר"י מטראני בתשו' טור א"ה סי' שהרבה להקל שכל שאמר העד, פלוני טבע הוה ליה כאומר שטבע ומת שכיון שבא להודיע על ענין טביעתו מוכחא מילתא שרוצה לומר שטבע ומת והוה ליה כולו אמר בפירוש ששהה עליו בכדי שתצא נפשו חזרנו לנדון זה שאף אם לא נתפוש רק תחילת הדיבור לא סופו שאמר שמצאוהו בעלקם שרוצה לומר שמצאוהו מת אלא תחילת הדיבור שאמר שכולם ניצולו רק יהודי א' שנטבע די בזה כי אף שנאמר שיש להסתפק שדבריו האחרונים שהם באומדנא שטבוע זה הנמצא הוא אותו יהודי, מ"מ על כרחינו להודות שאותה טביעה של היהודי היתה טביעה כראוי בשהיה כהלכתה דאי לא תימא הכי כיצד דן בדעתו שזה הטבוע הנמצא הוא אותו יהודי דילמא אותו יהודי עלה מיד ופנה לדרכו ואין זו אומדנא נכונה כלל ואתיא שפיר נדון זה לדעת מהרח"ש שכל שאו' סתם פלוני טבע ומת הוה ליה כמזכיר שהיה ודאית וכאן כיון שמדמה בדעתי שזה הטבוע הוא אותו יהודי הוה ליה כמזכיר בפירוש שאותו יהודי טבע ומת מה גם לדעתו בתשו' דבעד מפי עד דיש להקל דנדון דידן הוי עד מפי עד מה גם לדעת מוהר"י מטראני ז"ל, כלל העולה כיון דאשכחנא דנפקא ליה איתתא מאיסור תורה נחזור לכללין דהשתא כולהו ספיקי דמתיילדי ביה הוי ספיקא במילתא דרבנן והולכים בהם להקל וא"כ זה שנסתפקנו שמה שאמר הערל שאותו שנמצא על שפת הנהר הוא אותו יהודי דשמא אמר כן מאומדנא דלית לן לאחמורי כלל אלא הולכים בה להקל ומותר לינשא לכתחילה ואין לדחות כל זה לומר דתינח אילו הותרה אשה זו מן התורה דהיינו על פי עדות שני עדים כשרים אבל אם יהיה העדות מדבריהם כגון ע"א או גוי מל"ת דמן התורה לא הותרה כלל נחזור ונאמר דכל ספיקי דמתיילידי בהאי עניינא הוי ספיקי באיסורא דאורייתא ואזלינן בהו להחמיר, דליתא להאי מילתא דהא אשכחן למפרשים ז"ל דבכל גווני עדות טביעה שיהיה הולכין להקל כדכתב