שו"ת מהר"ם בן חביב נט

ותרצו דה"מ ב"ח אבל אלמנה דאית לה בתנאי ב"ד מתפיס לה צררי אפי' בתוך זמנה כדאשכחן בהנושא וכו' ע"כ וכיוצא בזה כתב בפ"ק דב"ב יעו"ש, וכיון דכן לפי תירוץ זה הא דתנן אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומין אלא בשבועה דחיישינן דלמא צררי אתפסה היינו בעיקר כתו' מנה מאתים דאית לה בתנאי ב"ד אבל נדוניא שהכניסה לו וקבל עליו אחריותן והן עליו כחוב גמור לא חיישינן לאתפסה צררי וכיון דכן קשיא טיבא היכי אמרי' דאם נאבדה הנדוניא או נפחת ובאת לגבות מהיורשי' דצריכה לישבע דלא עדיף מחוב דעלמא הא בחוב דעלמא ה"ל הוא דאם הוא בתוך זמנו נפרעים זמן היתומי' בלא שבועה גם הרא"ש בפ"ק דב"ב דף קס"ו ע"ד כתב דבאלמנה חיישינן לצררי טפי מבעלמא משום דאית לה בתנאי ב"ד וקשה דאיהו כתב בתשו' כלל צ"א דאם מתה ולא נשבעה אין יורשיה יורשי' כתו' ונדוניתה כלום

ובחפשי באמתחות הפוסקים האחרונים מצאתי בתשובת הרשד"ם א"ה סי' קל"ב שכתב דברי התו' דפ' השולח והעלה לפסק הלכה דדוקא במנה מאתים או תו' מנה מאתים דהוי בתנאי ב"ד הוא דחיישי' לצררי אבל נדוניא הוי כשאר חוב ולא חיישי' לצררי ואע"ג דהתוס' בס' מי שמת נר' דלא מחלקי וכ"כ בת"ה סי' ש"ל וכו' נר' דתוס' גיטין עיקר שהרי הטור א"ה סי' צ"ו כתב וז"ל אין אלמנה גובה כתו' אלא בשבועה וכו' אבל כל נכסיה בין נ"מ בין נצ"ב יורשיה יורשים אותה אפי' באלמנה שאינה צריכה לישבע עליהם ואפשר דתוס' פ' מי שמת מיירי היכא דליכא שטר כתו' אבל היכא דאיכא שטר כתו' לכל הפחית בנדוניא אינה צריכה לישבע והאריך בזה יע"ש: ופליאה הדעת ממני איך סתם וכתב דבנדוניא אינה צריכה לישבע דלא חיישינן לצררי והלא לשון הרמב"ם מוכיח כן בהדיא וכמה קולמוסי' נשתברו במה שהוצרך ה"ה לפרש דבריו דגם בנדוניא אם נפחתה או נאבדה דאינה גובה בלא שבועה כמ"ש לעיל בשם הרלב"ח והרא"ש ז"ל, ומ"ש העור סי' צ"ו אבל כל נכסיה וכו' בקיימים מיירי והכי משמע לישנא דנכסיה שהם מנדוניתה שהביאה מבית אביה וכן מפרש ר' מהריק"א שדעת הטור כמ"ש הרמב"ם וה"ה ז"ל

ושוב ראיתי בסי' קל"ו מתשו' הרשד"ם שנר' מדבריו דס"ל דבהך מלתא פליגי הרמב"ם והעור שכתב וז"ל ג"כ תמיה אני מזה החכם שהביא ראיה מלשון הרמב"ם פי"ו למה לא הביא ראיה לזכות ליורשי האלמנה ממ"ש הטור א"ה סי' פ"ח שכתב וז"ל האשה שהוצאה מתחת ידי בעלה בין במיתתו בין בגרושין נוטלת כל נכסיה בלא שבועה בין נ"מ בין נצ"ב ובסי' צ"ו כתב וכו' הרי שלא אמרה צריכה לישבע אלא כדי לגבות עיקר כתו' אבל נדוניא אינה צריכה שבועה והטעם כתבתי במקום אחר באורך עכ"ל, ומלבד כי יש לתמוה איך פסק הפך הפוסקים ע"פ מה שרצה לפרש דברי הטור שר"ל שגובה נ"מ ונצ"ב בלא שבו' אפי' שאינם קיימין מה שאין כן משמעות הלשון דלא מיירי אלא כשהם קיימים כדכתי' עוד יש לתמוה דמיו לו לרב ז"ל שכתב בהפך בתשו' סי' קי"ו וסי' קע"ד וז"ל אבל הנדוניא שהביאה עמה לבית בעלה כל דבר שהוא קיים נוטלת היא שלא בשבועה היא או יורשיה וכו' עכ"ל

והן אמת כי לענין מה שנר' מדברי הרשד"ם דהטור פליג אהרמב"ם וס"ל דגובה נדונייתה בלא שבועה אף שנאבדה יש מקום לומר בדברי רש"י והרא"ש והטור דהכי ס"ל וזהו דידוע הוא במ"ש הפוסקי' דנכסי נדונייתה