שו"ת מהר"ם בן חביב מג

עכ"ל, ומהריב"ל לא חלק על מהרי"ק אלא בטענה הראשונה לחודה שהתיר מהרי"ק דהודאת הרוצח הוי קושטא מבלי הוכחה על זה הקשה מהריב"ל דלמה הודה הרוצח מאימת יסורין אבל ביש הוכחה דנמצא הרוג באותו הדרך שאנו יודעי' דהיהודי הנעלם הלך בה עם החמר הרוצח כעובדא דנ"ד פשיטא ופשיטא דמהריב"ל יודה להתיר ומהריב"ל בנדון שלו לפי שלא היתה הוכחה הנז' לכך החמיר בנדון שלו ולא סמך על טעם הראשון של מהרי"ק דהודאת הרוצח הוי אמת מכח הטעם דאם איתא דהוא שקר לא היה מחייב ראשו למלכות משום דאפשר דהודאתו היא שקר מאימת היסורין אבל כשיש הוכחה דנמצא הרוג באותו דרך בצירוף הודאת הרוצח דהוא הרגו פשיטא לע"ד דיודה מהריב"ל ז"ל

ואם לחשך אדם לומר דבנ"ד לא יש כל ההוכחות דמהרי"ק, דשם היא הוכחה דנמצא הרוג בדרך וגם נמצאו כליו וספריו בביתו דדמיא לזה מקלו וזה תרמילו, וכאן בנ"ד לא יש אלא הוכחה דנמצא הרוג בדרך ולא יש ההוכחה האחרת מכליו וספריו, צא תאמר לו דהוכחת כליו וספריו דהוו דומיא דמקלו ותרמילו לאו הוכחא היא כמ"ש הראנ"ח ז"ל ח"א סי' ע"ו דף רי"ז ע"ד דהרי גבי פונדקית לא סמכו על הנך הוכחות אלא משום דמסל"ת היית אלא עיקר ההוכחה האמיתית דסמך עליה מהרי"ק הוא משום דנמצא הרוג בדרך וכ"כ בפני משה ח"א סי' נ"ג דף קכ"ב סוף ע"א יע"ש, וכיון דבנ"ד יש ההוכחה הגדולה דנמצא הרוג באותו דרך אין אנו משגיחי' אם לא נמצא בנ"ד גם ההוכחה הקטנה דכליו וספריו ומהרי"ק לא הזכיר ההוכחה דכליו וספריו אלא משום דנמצאת בנדון שלו לאפושי הוכחות ובהוכחה דנמצא הרוג באותו דרך דהיא הוכחה גדולה יש להכריע דהודאת החמר הרוצח היא אמת ואין לחוש דאמר שקר מיראת היסורין

ועוד יראה לי טעם אחר דבשלמא בנדון מהרי"ק ומהריב"ל דהרוצח לא היה החמר של הנהרג אלא היה איש רע ובליעל חשוד לרוצח ותפסו אותו והודה דהוא הרג לפ' בהא יש לצדד דשמא אומר שקר מחמת יראת היסורין ובחר מות מחיים אבל בנ"ד דהוא חמר שמסרו בידו יהודי להוליכו לעיר אחרת מסתמא החמר היה מוחזק לאיש טיב וכשתפסו, להחמר ושאלו לו ע"ד היהודי שהוליך עמו והודה שהרגו ע"כ לומר דהוא אומר אמת דלא עביד איניש לאורועי נפשיה בחנם לשוויי נפשיה רוצח לחייב ראשו למלכות אלא אם אמת הוא דהיהודי דמסרו בידו הוא חי והוליכו למקום אחר היה לו לומר למקום פ' הולכתיו וכיון דבתחלה אמר דהוליך היהודי לשישואן ונמצא שקר דלא הוליכו לשם ואח"כ הודה דהוא הרגו אע"ג דהודאתו היתה מחמת יסורין השכל אומר ואומדנא דמוכח טובא דאומר אמת בצירוף ההוכחה הגדולה דנמצא הרוג באותו הדרך ובכה"ג פשיטא לי דיודה מהריב"ל ז"ל דלא אמרינן דאמר שיקרא מחמת היסורין כיון דאיכא הוכחה גדולה דאומר אמת וכמו שהוכחתי מדברי הרח"ש ז"ל סי' ל"ה דף קס"ג ע"ד

וזה יראה לי טעם מהר"י סמוט ומהריק"א בעובדא דשלמה כרוב על שלטון דאמר תפס לחמרים ועשה להם יסורין והודו דהרגו לפ' ואכל מהם אלף לבנים דמהר"י סמוט בדף ק"ב ע"ד כתב דלא מהימן השלטון משום דעביד לאחזוקי שקריה דעשה יסורין לחמרין ואכל מהם מעות ומרן מהריק"א חלק עליו בדף ק"ז דאין כאן ההפארות ונאמן והתיר לאשת שלמה כרוב ולכאו' יש לתמוה אמאי לא חשו לצדד לחוש דלמא החמרים אמרו שקר