שו"ת מהר"ם בן חביב מב

דמהרי"ק ס"ל דאפי' במודה מתוך יסורין מהימן מטעמא דלא מרע נפשיה לשווי רוצח לחויב ראשו למלכות ובתשו' מרן ד"ק ע"ד גבי עובדא וכו' בשלטון שאמר שתפס החמרים ועשה להם יסורין והודו דהרגו לפ' וכתב שם מהר"י סמוט דף ק"ב ע"ד דלא מהימן השלטון משום דעביד לאחזוקי שקריה דעשו יסירין לחמרין ואכל מהם מעות יע"ש ומהריק"א חלק עליו בדף ק"ז ע"ב דאין כאן התפארות ונאמן וע"ש ומדברי כלם משמע דמה שהודו החמרים ע"י יסורין דהרגו לפ' הם נאמנים יע"ש ודו"ק

וא"כ לפי זה יש להתיר בנ"ד במה שהודה הרוצח דהוא הרגו ליהודי שהוליך עמו אע"ג דהודה מחמת יסורין כיון דמוכח דקושטא קאמר מכח החזקה דלא מרע איניש נפשיה לשוויי רוצח לחייב ראשו למלכות

איברא דחזינן למהריב"ל בתשו' ח"א דנשאל מעין שאלת מהריק"ו ז"ל והביא דברי מהריק"ו הנז' וחלק עליו וכתב דאפשר לומר דממקום שבא מהרי"ק להקל ואמר דיש להוכיח דקושטא קאמר משום דאם לא הרגו לא הוה ליה לשוויי נפשיה רוצח לחייב ראשו למלכות, מכח טענה זו יש להקשות אפי' תימא דקושטא קאמר לא הוה ליה לגלויי מלתא שהוא הרגו לחייב ראשו למלכות אלא ודאי דאית לן למימר דזה האיש נתפחד מהנגישות והיסורין וכמו שאז"ל אלמלא נגדיה לחנניה מ"ו הוו פלחי לצלמא ומש"ה בחר מות מחיים וכיון דאיכא לספוקי דלמא קושטא קאמר או דלמא שקרא קאמר מחמת פחד היסורין הוה ליה ספיקא דאורייתא ולחומרא ע"כ תורף דברי מהריב"ל גם הראנ"ח ח"א סי' ע"ד דקי"ז ע"ד ומום על הוראת מהרי"ק ז"ל יע"ש

ובודאי דכל הרואה דברי הריב"ל הללו דחלק על מהרי"ק יהיה ירא להורות להקל כמהרי"ק משום דאריה שאג להחמיר מי לא יירא, אמנם יש צדדים להקל דאפי' הריב"ל יודה בנ"ד והוא דהמעיין הרואה תשו' מהריב"ל יראה דהוא לא חלק על הוראת מהרי"ק אלא משום דסבור דאיכא לספוקי דשמא אמר שיקרא מיראת היסורין אבל היכא דאיכא אומדנא דמוכח טובא דהרוצח אומר אמת שהרגו לפ' אין לצדד להסתפק דאמר שיקרא מחמת היסורין וכן דקדק הרח"ש בתשו' סי' ל"ה דף קס"ג ע"ד דהיכא דאיכא אומדנא דמוכח טובא מודה הריב"ל ז"ל יע"ש, גם במשפט צדק ח"ב דף קצ"ג הביא דברי הריב"ל דחלק על מהרי"ק ואח"כ הביא תשו' הרשד"ם ותשו' מהריק"א דהסכימו עם מהרי"ק ואח"כ כתב דהיכא דיש הוכחה דאו' אמת גם הריב"ל יודה להתיר יע"ש

וכיון דכן בנ"ד דאיכא אומדנא דמוכח טובא דהרוצח אמר אמת דהכי כתוב בעדות הראשון דנמצא הרוג באותו הדרך בין אלגאזין ובין שישואן שהוא המקום שהיה הולך עובדיה עם החמר הרוצח והודה הרוצח דהוא הרגו ושהיה היהודי דהוליך עמו מאלגאזין לשישואן אע"ג דהודה החמר מחמת היסורין כיון דאיכא אומדנא דמוכח טובא דקושטא אמר הגוי הרוצח שרינן לאשתו

ותדע שכן הוא דהרי מהרי"ק בשו' קכ"א אחר שכתב להתיר במה שהודה הרוצח לשופט דהוא הרגו דע"כ קושטא קאמר דאל"כ לא מרע נפשיה לשוויי רוצח לחייב ראשו למלכות אחר טענה זו כתב וז"ל ועוד שיש הרבה הוכחות שהוא הוא שראו יהודים שנמצא חלל באותו הדרך אשר הנהרג בונפוי נ"ע ללכת בה בהפרידו מהעיר שנסע משם ובאותו מקום אשר אמר נרצח זה וגם נמצאו כליו וספריו דדמי לההיא דזה מקלו ותרמילו