שו"ת מהר"ם בן חביב לח

דינא דהרא"ש פירש עובדא דציידן דאיתא בגמ' מעשה בישראל ונכרי שהלכו בדרך וכו' דהיינו לומר שנתלוה עמו בדרך ויש עד שראה שנתלוה עמו בדרך ואח"כ בא הגוי ואמר חבל על יהודי שהיה עמי בדרך שמת ודברי הגוי הזה אמר דברים הללו לאותו עד שראה שנתלוה עמו כדפי' מרן ז"ל ויש לפרש דכך ס"ל להרא"ש ז"ל נמי דהגוי אמר דברים הללו לאותו עד שראה שנתלוה עמו שא דאומר הרא"ש דאפי"ה יש חידוש דלא הזקיקו ב"ד לחקור מן הגוי אם היה אותו יהודי שנתלוה עמו כי שמא אותו יהודי הלך ושוב נתלוה אחר אלא כיון שאמר הגוי אותם דברים לאותו היהודי שראה אותם מתלוים תלינן מסתמא דעל אותו יהודו שראה אותו העד מתלוה עם הגוי אותו הוא שמת אבל אם לא אמר הגוי אותם דברים למי שראה אותם מתלוים אלא אמר אותם לאיש יהודי אחר ואותו העד יהודי סיפר הדברים ליהודי אחר ואותו ששמע אמר אני ראיתי לפ' יהודי שהיה מתלוה עם הגוי בדרך ואומדנא הוא דעל אותו פ' יהודי שראיתי עמו אמר אין להתיר אשתו כיון דלא היו דברי הגוי עם אותו יהודי שראה אותם מתלוים זהו פי' דברי הרא"ש לדעת הטור ומר"ן ז"ל ובזה לא יחלוק הרמב"ם ז"ל

אלא דהרמב"ם פירש השמועה מתוך דיוק לשון הגמרא שאמר מעשה בישראל ונכרי שהלכו בדרך ולא קאמר שהיו מהלכים בדרך כדקאמר בעובדא דאנטוכיא וכרכום ביתר משמע דהעד או העדים שראו אותם לא ראו אותם מתלוים באמצע הדרך אלא ראו אותם שיצאו ממקום פ' ללכת בדרך אחד ולכן העתיק הרמב"ם המעשה יצא גוי וישר מעמנו למקום א' ובכה"ג אמר הרמב"ם דצריך שיאמר הגוי איש שיצא עמי מכאן מת אז משיאין את אשתו אבל אם אמר הגוי איש שהיה עמי בדרך מת הוא לשון רעוע ולא מהני דאנחנו לא ראינו אותם מתלוים בדרך ומדשינה הגוי ואמר איש שהיה עמי בדרך ולא אמר איש שיצא מכאן עמי משמע דהגוי אומר על איש אחר דנתלוה עמו בדרך וכי תימא אטו הרמב"ם יש לו כח לחלוק על הגמרא והלא הגמרא מתיר דבאומר הגוי חבל על יהודי שהיה עמי בדרך שמת בדרך דמשיאין אשתו י"ל דסבור הרמב"ם דהגמרא התיר בהך לישנא משום דאמר חבל על יהודי ואין לחוש על יהודי אחר כיון דלא נודע דנתעלה יהודי אחר ועל אותו אחר אומר שמת אבל באומר הגוי איש שיצא עמי מכאן מת אע"ג דלא הזכיר דהיה יהודי יש להתיר את אשתו ואע"ג דלא אמר דבריו ליהודי שראה אותם יוצאי' מן העיר והרמב"ם השמיענו חדוש זה כיון דידענו דישראל וגוי יצאו יחד מעיר אחת ללכת למקום אחר ובא הגוי לאותה העיר ואמר איש שיצא עמי מכאן מת אע"ג דלא הזכיר דהיה יהודי יש להתיר את אשתו אבל אם אמר איש שהיה עמי בדרך מת לא מהני כיון דלא הזכיר דהיה יהודי אבל אם אמר איש יהודי שהיה עמי בדרך מת ואנו יודעי' דיהודי פ' יצא מעיר פ' יש להתיר את אשתו כנ"ל

ואחר שביארתי פרטי דין זה במעשה דציידן אבוא לנ"ד דכתוב בסוף העדות ואח"כ ידענו ע"פ החמר שהיה יהודי והוא הרגו דמדאמרו דידעו ע"פ החמר בה"א הידיעה משמעות הדברים הוא דהחמר שהוליך לעובדיה הנז' מאלג'אזין לשישואן הוא עצמו אמר היהודי שנתנו לי באלג'אזין להוליכו לשישואן הרגתי אותו באמצע הדרך ודמי למעשה דציידן ולמ"ש הרמב"ם יצא גוי וישראל מעמנו למקום א' ובא הגוי ואמר והסיח ל"ת ואמר איש שיצא עמי מכאן מת משיאין את אשתו וכו'

ואם תאמר אפי' תימא דהכי אמר החמר