שו"ת מהר"ם בן חביב קלב

לממזר נבעלתי הולד ספק ממזר הרי בהדיא דסובר הרמב"ם דאעפ"י שנאמנת להכשיר אינה נאמנת לפסול וכבר כתבו ה"ה והר"ן טעם לדבריו יע"ש, ואין לומר נהי דאינה נאמנת לפוסלו ודאי אבל בספק מיהא יכולה לפוסלו דלא היא דאפי' לעשותו ספק אינה נאמנת ומ"ש הרמב"ם דהוא ספק ממזר לא הוי מטעם מ"ש דנבעלה לממזר משוה ליה ספק ממזר אלא טעמא הוי משום דהוי ספק ממזר כדין השתוקי. איברא דיש חולקים על זה וסוברים דגם היא נאמנת לפסלו כדמוכח ממה שכתב הנמקי יוסף ס"פ אלמנה לכ"ג דהיכא דהארוס אומר דהוא בנו והאם אומרת דהוא ממזר דהוי ספק ממזר כיון דבריא ובריא הוא גם שלטי הגבורים בספ"ק דכתובות כתב בשם ריא"ז דהאם נאמנת לומר שהוא ממזר ויש לו דין ממזר ודאי ויכול לישא ממזרת יע"ש ולכל הסברות יש לומר דאפי' לדעת האומרי' דהאם נאמנת לומר דנתעברה מממזר היינו דוקא היכא דאיכא למימר שהיתה שוגגת או אנוסה אבל היכא דטוענת דנתעברה במזיד מקרובים דמשוה נפשה רשיעא לא מהימנא, וכן מוכח ממ"ש נמקי יוסף בשם הריטב"א ס"פ אלמנה לכ"ג וכ"כ הרב המובהק משה איש האלקים ז"ל, וראיתי להרב כמהר"י אנאשירון נר"ו דקרא ערער על הרב בזה דלא כתב נמקי יוסף וכ"ש אם היא טוענת שהיא מזידה שאינה נאמנת על עצמה אלא דוקא בההוא גוונא דאיירי ברישא דהארוס לא זזה ידו מתוך ידה, וזה תימה דאי הטעם הוא משום דאין אדם משים עצמו רשע גם בדלא זזה ידו מתוך ידה שייך לומר כן גם ה"ה כתב טעם זה והוא ברור לכל מודה על האמת, ומה שרצה להוכיח דאין אומרים בזה אין אדם משים עצמו רשע ממ"ס הרמב"ם והטור דנאמן לומר זה בני ממזר וכו' לא ידעתי איך נסתתמו טענותיו והלא יכול לפרש דאיירי דאומר דנשא אשה שהעידו עליה שמת בעלה ואח"כ בא בעלה א"נ דנשא ממזרת ולא הכיר בה וכיון דכן מצינו למימר דכ"ע מודו דאפי' גבי אב אינו נאמן לומר זה בני ממזר אלא היכא דאין משים עצמו רשע כמ"ש ה"ה ונמקי יוסף באופן דאפילו אם היא אמרה מתחלה לחתני נתעברתי לא היתה נאמנת איברא דהיינו דנין אותי לספק ממזר מדין שתוקי לא מטעם דגבורה דאינה נאמנת לפוסלו אפי' בספק כיון דמשוה נפשה רשיעא, ותו איכא טעמא אחרינא דאפי' גבי אב כתב מר"ן בש"ע א"ה סי' ד' שכתב ר' ירוחם בשם הרמ"ה על ההיא דנאמן אב לומר זה בן גרושה וכו' דוקא דלא הוה ליה חזקה דכשרות אפומא דאבוה אבל הוה ליה חזקה דכשרות אפומא דאבוה לא מהימן למפסליה אלא בסהדי, באופן דיש כמה טעמים שלא לחוש במה שחזרה ואמרה דנבעלה לחתנה אפי' שהיתה מפרשת דבריה ממש דלא נתעברה אלא מבעלה, אמנם ראיתי להרב כמה"ר יוסף נר"ו שכתב בסוף דבריו דאין לדון בנדון זה כהרמ"ה ור' ירוחם בשם הרמ"ה דכיון דהגיד השומע א"ח ומגיד דשאני הכא כיון דהיא מסכמת לרנון העיר דנתעברה מחתנה על כיוצא בזה אמרו שיהיה אדם דן דין אמת לאמתו וכתבו התוס' לאפוקי דין מרומה וכו' וכתב דיש לדון בזה ע"פ האומדנא ובפרט שהאדם שאמרה מתחלה הוא מוחזק בכשרות וחתנה לא היה מוחזק לא בפסלות ולא בכשרות ועל זה אני אומר דכיון דהתורה התירה בהדיא ספק ממזר אין לנו לדון להחמיר בסברות ואומדנות שלא להקל והתורה שצותה לנו איסור ממזר היא אמרה לנו דספק ממזר מותר לבא בקהל ולא דמי לשאר ספקות של תורה ולא החמירו חכמים בשתוקי אלא משום מעלה דיוחסין ואין לנו להחמיר יותר מדאי כי דיינו מה שאסרה תורה