שו"ת מהר"ם בן חביב קד

הג' עם עדות החימשי ולא עלה בידי יפה מהטעמים שכתבתי

וע"כ מה שאני אחזה יותר נכון הוא דהנה מתוך העדות הא' של הר' רחמים לבדו יצתה זו מחזקת א"א מן התו' כמו שבארתי לעיל וכן מתוך העדות הג' של הר"ש ביזיני לבדו יצתה אשה זו מחזקת א"א מן התורה כמו שבארתי לעיל וכל שכן בהצטרפו' שתי העדוייות הנז' דיצתה אשה זו מחזקת א"א מן התורה דמתוך העדוייות הנז' נתברר דאסלאן הארוך היהודי מנא אמון הוא ושותפו שולימאן שהיה קצר שניהם נטבעו בנהר וכיון דנשתכח שמם ואבד זכרם יצתה אשת אסלאן הנז' מחזקת א"א מן התורה כמו שנתבאר באריכות ולא נשאר עליה רק חששא דרבנן דחיישי למיעוטא דמיעוטא שמא יצא למקום אחר

ולסלק חששא זו דרבנן ראיתי שהנכון הוא שנצרף העדות השני עם העדות הראשון והענין בקצור הוא דהנה ידענו דאסלאן היה שמן ושותפו היה רזה ושני השותפין יחד ירדו בספינה וזה סי' א' עוד יש סי' ב' דנהפכה הספינה ע"י רוח סערה וזה היה הסיבה שנטבעו השותפים הנז' וזה הסימן ידענוהו מכח צרוף העדות הראשון עם עדות השני וגם יש הוכחה בעדות השני דאחד מהשותפי' שנטבע באותו פרק היה שמו אסלאן וכבר כתבתי כל זה לעיל באריכות דמכח ההוכחות הנז' דעדות השני שאמר הר' נסים בשם הבע"ה דאמר משם הערל שראה ב' יאודים א' שמן וא' רזה וכו' השמן הוא על אסלאן הארוך מנא אמון

וכיון דכן כיון דהסיח הגוי בסוף דבריו דאחר ג' ימים יצא השמן על שפת הנהר והיה חגור חגור של מעות ולקחו אותו ואיני יודע אם קברוהו אם לאו יש לדון ולומר דיצתה אשת אסלאן מכבלי עגונא אף מדרבנן כמו שנבאר בס"ד

וגרסי' בהאשה שלו' איבעיא להו עד א' במלחמה מהו טעמא דעד א' מהימן משום מלתא דעבידא לאגלויי לא משקר הכא נמי לא משקר או דלמא טעמא דעד א' משום דהיא גופה דייקא ומנסבה והכא כיון דזמנין דסנייא ליה לא דייקא ומנסבא ואמרי' ת"ש מעשה בשני ת"ח שהיו באים בספינה וטבעה והשיא ר' נשותיהם על פי נשים והא מים כמלחמה דמו ונשים אפי' מאה כעד א' דמיין וקתני השיא ותסברא מים שאין להם סוף נינהו ומים שאין להם סוף אשתו אסורה אלא ה"ד הכא דאמרי אסקינהו קמן וחזנהו לאלתר וקאמרי סימנין דלאו עלייהו סמכינן אלא אסימנין ע"כ

ומהכא משמע דלהתיר אשה שטבע בעלה במשאל"ס בעינן שיעיד העד שפלטו הים וראהו לאלתר וגם הכירו בסימנים, אמנם בפ' האשה בתרא אמרינן גבי ההוא גברא דטבע בדגלת דאסקוה אגישרא ואנסבא רבא לדבתהו אפומא דשושביני לבתר חמשה יומי משום דמייא מצמת צמית אמרי' התם וה"מ דכי אסקוה חזייוה בשעתיה אבל אשתהי מתפח תפח, ומהך עובדא משמע דלא בעינן אלא דחזייוה בשעתיה ולא בעינן שיכירנו בסימני' אלא אפי' בטביעות עינא סגי והרי"ף והרמב"ם והסמ"ג לא הצריכו סימני' כלל רק חזייוה לאלתר כנר' דס"ל דמ"ש בהאשה שלו' וקאמרי סימנין דחיה בעלמא הוי וכפי האמת לא בעי סי' א"כ פירושא דגמ' בריש האשה שלו' הכי הוי או לאלתר בטביעות עין א"נ אפי' בלא לאלתר בהכירו ע"י סי' מובהקי' סגי

ולפי הרי"ף והרמב"ם אין חילוק בין ראה הטביעה ללא ראה הטביעה בין גופו