שו"ת בנין דוד צט

וכו' מ"ט אין חכמה וכו' ופריך הש"ס מולאחותו לאחותו הוא דאינו מטמא אבל מטמא הוא כמת מצוה אמאי נימא אין חכמה וכו' ומשני שאני התם דכתיב ולאחותו ופריך הש"ס וליגמר מינה דכבוד הבריות דוחה דבר תורה ע"ש. והקשה כ"ת לפי דברי התוס' פסחים (ג' ע"ב) דמי שאין לו קרקע פטור מלעשות קרבן פסח ולפי המבואר בשבת (קל"א ע"ב) דס"ל לר"א דאף דמכשירין דוחין את השבת, מ"מ אם צייץ טליתו ועשה מזוזה לפתחו שהוא חייב, הואיל ובידו להפקירן ע"ש א"כ איך אפשר ליגמר דכבוד הבריות דוחה דבר תורה מקרבן פסח, הא שאני התם דקיל דבידו להפקירן ולא יהי' לו קרקע ויהי' פטור מק"פ מש"ה כבוד הבריות דוחה מצות ק"פ, משא"כ בעלמא עכ"ק וכ"ת מפלפל בהשכל ובדעת. א) ונראה ליישב לפי המבואר בח"ס ז"ל או"ח סי' קכ"ד דר"א לטעמי' דס"ל במתני' דערכין (כ"ח ע"א) דאם החרים כל נכסיו אפילו בדיעבד אינם מוחרמים. וה"ה להקדיש ולהפקיר כמבואר שם דחד דינא אית להו. והא דאמרינן בעלמא הואיל ואי בעי מפקיר והוי עני וחזי לי' היינו דמפקיר ומשייר לעצמו כל שהו פחות ממאתים זוז, ויהי' עני ומותר ליטל לקט שכחה ופאה ומותר להאכילו דמאי, אבל לענין שיהי' פטור מראי' ופסח צריך שלא ישאיר לו שום קרקע כל שהוא, וזה הוא א"א לר"א ע"ש א"כ לא ק"מ קו' כ"ת דהא א"א לו להפקיר כל נכסיו שיהי' פטור מק"פ ושפיר פריך הש"ס וליגמר מינה. ב) ועוד נ"ל לפי המבואר בשו"ת אבני כזר ז"ל דהא דאמר בש"ס פסחים (ח' ע"ב) דמי שאין לו קרקע פטור מלעלות לרגל ולא אמר דפטור מן הראי' לכן כ' שם דבאמת גוף המצוה לא נפקעה ממנו, ואם הוא בירושלים וראה פניו בעזרה והביא קרבן פסח קיים את המצוה, אלא שאינו מחויב לעלות לירושלים ע"ש א"כ פסח לא דמי לציצית ומזוזה דציצית ומזוזה קיל ביותר, דלאחר שהפקירן פקע מצותן לגמרי משא"כ גבי פסח דהא אפילו לאחר שהפקיר לא פקע מצותן לגמרי, דאם ראה פניו בעזרה והביא ק"פ קיים המצוה, לכן כיון שיש לו כעת קרקע ל"א הואיל אי בעי מפקיר, ויש לפלפל עוד בזה וקצרתי. ג) ועוד י"ל לפימ"ש בספר יד יוסף דמי שאין לו קרקע פטור מפסח היינו מאכילת פסח, אבל בהקרבת פסח חייב אף שאין לו קרקע ע"ש א"כ הכא דמיירי בהולך לשחוט את פסחו שפיר פריך הש"ס וליגמר מינה, דהא גם בהפקיר נכסיו חייב עשות את הפסח. ד) ועי"ל דהנה אומרים משמי' דהגאון מווילנא ז"ל דהא דכ' התוס' דריב"ב לא עלה לרגל משום שלא הי' לו קרקע, היינו דוקא ריב"ב לא הי' לו קרקע, לפי המבואר בסנהדרין (צ"ב ע"ב) דריב"ב הי' מבני בניהם של המתים שהחי' יחזקאל אלו בני אפרים שיצאו ממצרים קודם זמנם ע"ש והם לא נטלו חלק בארץ, וממילא לא הי' להם קרקע כלל אבל אינש דעלמא יש לו קרקע של ד' אמות בארץ ישראל, כמבואר בתוס' ב"ב (מ"ד ע"ב) וברמב"ם ז"ל ה' שלוחין פ"ג ה"ז דמש"ה נהוגים לכתוב בהרשאות ונתתי לו ד"א בחצרי: אע"ג דל"ל קרקע. משום דאין לך אדם שאין לו קרקע בא"י דהד"א בא"י אינו יכול להפקיר, ובזה מתורץ קו' העולם אמאי פסח דוחה שבת הא בידו להפקיר דז"א שהרי אינו יכול להפקיר הד"א שיש לו בא"י עכ"ד א"כ לק"מ קו' כ"ת, דהא פסח אינו קיל דאפילו אם יפקיר יהי' חייב בק"פ, משום הד"א שיש לו בא"י. ה) עי"ל לפי המבואר בנובי"ת סי' צ"ד דרב לית לי' הך דר"א דמי שאין לו קרקע פטור מראי' דהא איתא בפסחים [ח' ע"ב) דשאלו לרב הני בי רב וכו', ואמר וכו' ובתר הכי מייתי הש"ס הא דאמר ר"א שלוחי מצוה וכו' ע"ש א"כ ס"ל כרב דחייב בק"פ אף שאין לו קרקע, והכא דאזלא קושיית הש"ס על רב, דהא ר' יהודה אמר רב אמר דהמוציא כלאים וכו' ע"כ שפיר פריך הש"ס וליגמר מינה. דהא גם באין לו קרקע חייב בק"פ לרב. ו) עי"ל דהנה הנוב"י שם הקשה, איך אפשר לומר דמי שאין לו קרקע פטור מראי', הרי כתיב הקהל וכו' וגרך והא קיימ"ל קנין פירות לאו כקה"ג ולא משכח"ל שיהי' לגר קרקע והביא בשם בנו הג' ז"ל לתרץ דמשכח"ל גר שיהי' לו קרקע כגון שלקח אשה בת ישראל ומתה וירש אותה, למד"א ירושת הבעל דאורייתא, אבל רב דס"ל בריש הכותב דירושת הבעל הוא מדרבנן, ע"כ ס"ל כרב דגם מי שאין לו קרקע חייב בראי' ע"ש א"כ הכא דאזלא קושיית הש"ס על רב שפיר פריך וליגמר מינה, דהא גם באין לו קרקע חייב בק"פ דהא גם בראי' חייב. ז) ובדרך פלפול נראה לי לתרץ קו' כ"ת ובהקדם לתרץ מה שהקשו במס' פסחים ס"ו ע"א) בהא דבני בתירא לא ידעו אם פסח דוחה שבת ובגמרא שם קו"ח אמר להו ברישא ופרכוה, היינו מה לתמיד שכן תדיר וכליל] והדר אמר להו גזירה שוה מועדו מועדו מה תמיד דוחה שבת אף פסח דוחה שבת ע"ש וקשה אמאי לא אמרו בני בתירה מה לתמיד שא"א לבטלו, אבל פסח דאפשר להפקיר נכסיו ולא יהי' לו קרקע ויהי' פטור מק"פ ע"כ אין פסח דוחה שבת. ונראה לי לתרץ דהנה המל"מ הקשה על דברי תוס' דמי שאין לו קרקע פטור מלעשות ק"פ כמו דפטור מראי' הא נשים פטורות מראי' ואפ"ה חייבים בק"פ וכתב האו"ח לתרץ דלקמן (ח' ע"ב) דריש ר' אמי האי' קרא דלא יחמוד איש את ארצך. להורות דמי שאין לו קרקע פטור מראי' ובמקרא קודש נאמר שלש פעמים בשנה יראה וכו' ולא יחמוד איש את ארצך בעלותך שלש פעמים בשנה, הרי דכתב רחמנא הך דלא יחמוד אצל ראיית ג"פ להורות דבאין לו קרקע פטור מראי' כל שלש רגלים. וקשה הא בחג הפסח הוא מחויב ועומד לילך לירושלים לעשות את הפסח, וכי תימא שהוא טמא זה אינו דא"כ גם ביש לו קרקע פטור מראי' כדילפינן בריש חגיגה, אלא ע"כ צ"ל דמי שאין לו קרקע פטור לעשות הק"פ עכ"ד, ע"ש אמנם כ"ז נכון למד"א שו"ז על טמא שרץ אבל למאן דאמר אין שו"ז על טמא שרץ שוב יש לומר דגם באין לו קרקע חייב בקרבן פסח ול"ל דא"כ למאי אתא הקרא לפטור מראי' באין לו קרקע הרי מחויב לעלות בשביל הפסח, דז"א דנפמ"נ שהי' טמא שרץ א"כ הוא טמא בע"פ ובלילה נטהר, דפטור לעלות לעשות הק"פ, ובשביל ראי' הי' מחויב לעלות דהא ביום א' של פסח יהי' טהור. וקמ"ל קרא דפטור כיון דאין לו קרקע, והנה התוס' פסחים (ס"ט ע"א) ד"ה שוחטין מקשים למד"א שו"ז על ט"ש למ"ל קרא דטמא אינו עושה פסח. הא כתיב איש לפי אכלו לעכב דבעינן גברא דחזי לאכילה, [ועי' במהר"ם לפרש דבשלמא אי אמרינן אין שו"ז נוכל לומר דקרא אתא אטומאת ערב דיכול לאכול הפסח לערב, אבל א"כ דשו"ז