שו"ת בנין דוד ק

א"כ ע"כ קרא אתא אטמא מוחלט שאינו יכול לאכול בערב א"כ ל"מל קרא] ותירצו דאיצטרך קרא למימרא דציבור עבדי בטומאה דאיש נדחה ואין הציבור נדחין ע"ש והנה מקשים דלמ"ל קרא דאיש דאין ציבור נדחין הא יכולין למיליף מבמועדו דאתא על טומאה ולא על דחיית שבת עי' בתוס' מנחות (נ' ע"ב) ובצ"ק והבן ועי' ג"כ בזית רענן מהמג"א ז"ל דמשמעות מועדו משמע יותר דאתא להתיר בטומאה, מלהתיר בשבת, דלענין שבת לא משמע ממשמעות כ"כ דבאמת שבת לא הוי מועדו שלו דכתיב מחלליה מות יומת, משא"כ לענין טומאה שפיר ילפינן יותר מבמועדו משום דהוי מועד שלו והמניעה הוא מצידו דהוא טמא ע"ש. אמנם הדבר נכון למאן דיליף דפסח דוחה שבת מגזירה שוה מועדו מועדו א"כ שוב משמעות מועדו ע"כ אתא לדחיית שבת ולא לטומאה. ע"כ צריך לן קרא דאיש לטומאה ושפיר ס"ל דאין שו"ז על טמא שרץ. ולפי"ז מתורץ קו' הנ"ל אמאי לא אמרו בני בתירא דא"א למיליף פסח מקו"ח מתמיד הואיל ובידו להפקיר כל נכסיו ויהי' פטור מק"פ כיון דאין לו קרקע. דז"א דהא לפי הס"ד דלא ידעו מהגזירה שוה א"כ שוב נימא דמשמעת מועדו אתא לענין טומאה. כנ"ל. ולא צריך לן קרא דאיש על טומאה. וא"כ ע"כ נימא דאין שו"ז על טמא שרץ. א"כ שוב גם באין לו קרקע חייב בק"פ, דאף דפטור מראי' כמו נשים דחייבים בפסח דא"ל כנ"ל כדברי האו"ח דאי איירי בטמא א"כ פטור גם מראי' דהא י"ל דקרא אתא בהי' טמא שרץ דאין שו"ז על טמא שרץ ופטור מפסח ובראי' חייב והא דכתבו התוס' דבאין לו קרקע פטור מק"פ היינו כעת דידעינן מהגז"ש ואמרינן דשו"ז, אבל לפי הס"ד דה"א דאין שו"ז מט"ש שוב גם באין לו קרקע חייב בק"פ ודו"ק והוא דבר מחידוד. א"כ לפי הנ"ל דלמד"א דשו"ז על טמא שרץ ע"כ ס"ל דמי שאין לו קרקע פטור מלעשות הק"פ, אבל למד"א דאין שו"ז על ט"ש, ס"ל דאף באין לו קרקע חייב בק"פ, ולפי"ז ממילא מתורץ קו' כ"ת, דמאי פריך הש"ס דליגמר מפסח, הא שאני פסח דמש"ה כבוד הבריות דוחה אותה, משום דקיל דבידו להפקיר נכסיו ולא יהי' לו קרקע ויהי' פטור מק"פ, דהא הש"ס פריך על ר' יהודה אמר רב מהא דכאחותו ומפורש בפסחים (צ' ע"א) אמר רב יהודה אמר רב וכו' ואין שוחטין וזורקין על טמא שרץ, א"כ כיון דס"ל לר"י אמר רב דאין שו"ז א"כ גם באין לו קרקע חייב בק"פ ושפיר פריך הש"ס וליגמר מינה, ודו"ק היטב ונכון הוא. ולפי"ז יהי' מתורץ מה שיש להעיר בפסחים (פ' ע"א) בהיו מחצה טהורין ומחצה טמאין אמר רב מטמאין לאחד מהם בשרץ וברש"י כי היכי דניהוו רוב טמאין ויעבדו כולהו בטומאה ע"ש וקשה למ"ל לטמא לאחד וגם לבוא שיעבדו כולהו בטומאה הא יש עצה שיפקיר אחד נכסיו ולא יהי' לו קרקע ויהי' פטור מלעשות ק"פ ושוב יהי' רוב טהורין ולפי הנ"ל ניחא דהא רב ס"ל דגם באין לו קרקע חייב בק"פ ודו"ק. ואם כנים הדברים יהי' בזה מקום לתרץ קו' התוס' פסחים [צ"ג ע"א] ד"ה ר"ע שהקשו מנ"ל לר"ע דאין שו"ז על טמא שרץ, דהא ר"ע ר"ל דר' יצחק וס"ל דמיסאל ואלצפן היו, א"כ מנ"ל דאין שו"ז על ט"ט דהנה כבר הקשו האיך עשאו מישאל ואלצפן פסח שני, הא הי' לוים ולא תי' להם קרקע ובאין לו קרקע פטור מק"פ, [ועי' באו"ח פסחים [ג' מ"ב] די"ל דר"ע ס"ל כר"י במס' מ"ש פ"ה מי"ד דלוים יכולין לומר על האדמה אשר נתת לי כיון דיש להם ערי מגרש ע"ש]. אמנם לפי הנ"ל דלמד"א אין שו"ז עט"ש גם אם אין לו קרקע חייב א"כ מדעבדו פ"ש אף שלא הי' להם קרקע, משום דאמרינן אין שו"ז עמ"ש א"כ ממילא מוכח דאין שו"ז ומתורץ קו' התוס' ודו"ק ח) ובדרך פלפול יש לתרץ קו' התוס' הנ"ל, מנ"ל לר"ע דאין שו"ז וכו' דהנה התוס' הנ"ל מקשים דהא מוכח דאין שו"ז וכו' דאי שו"ז למ"ל קרא דאיש ותירצו דאיצטרך דציבור עבדו בטומאה וכבר מבואר במפורשים דמש"ה לא שמעינן מבמועדו דאיצטרך דדוחה שבת, והעולם מקשים, הא שממ"נ דפסח ד"ש מפסח מדבר שחל ע"ש בשבת, ותירצו דהי' עפ"י הדיבור כמבואר בתוס' קידושין [ל"ז ע"ב] ד"ה הואיל דהא לא נתחייבו אלא לאחר ירושה וישובה ע"ש אבל לר"ע דס"ל דמושב בכל מקום שאתם יושבין עשו פסח מדבר עפ"י דין כמבואר ג"כ באו"ח, א"כ מוכח דפסח ד"ש מפסח מדבר, ומועדו אתא דציבור עבדו בטומאה א"כ ממילא מוכח מאיש דאין שו"ז והבן. ט) ובאופן אחר יש ליישב קו' כ"ת לפי דברי הח"ס בסי' הנ"ל דהתוס' לא אמרו דמי שאין לו קרקע פטור מק"פ רק לריב"ב דלא ידע דפסח דוחה שבת אבל לדידן דפסח דוחה שבת, ויוקשה קו' הגאון ר"ד דייטש ז"ל אמאי פסח דוחה שבת הא אפשר לו להפקיר ויהי' פטור מלעשות הק"פ ומדגלי רחמנא הגזי"ש עכצ"ל דגם מי שאין לו קרקע חייב בק"פ ע"ש א"כ לק"מ קו' כ"ת דהא כעת דקיימ"ל דפסח דוחה שבת שוב אמרינן דחייב אף באין לו קרקע, ולפי"ז יש לתרץ קו' הזרע ברוך בפסחים שהקשה להלל דס"ל דאיכא קו"ח למיליף פסח מתמיד א"כ למ"ל הגזי"ש ע"ש ולפי זה ניחא דהא בלא הגז"ש דפסח דוחה שבת ליכא קו"ח כלל די"ל מה לתמיד שא"א לבטל אבל פסח אפשר לבטל שיפקיר נכסיו ויהי' פטור מק"פ, אך כיון דאיכא הגזי"ש א"כ אמרינן דחייב אף באין לו קרקע וממילא איכא נמי הקו"ח. י) עוד י"ל לפי המבואר בשו"מ תליתאי ח"ג סי' קס"א לתרץ קו' הגר"ד דייטש ז"ל, והעלה שם דקרקע אינו יוצא מרשותו ע"י הפקר עד דאתא ליד הזוכה, ולא הוי בידו להפקיר, דשמא לא ירצה אדם לזכות בו, ע"ש א"כ שפיר לא הוי בידו להפקיר הקרקע כנ"ל ויש לפלפל בדברי השו"מ הנ"ל דהא מזוזה הוי כקרקע ס"ל ואמרינן הואיל גם במזוזה כמבואר בשבת קל"א ויהי' תלי' אי תלוש ולסוף חברו אי הוי כקרקע, עי' חו"מ סי' צ"ה ובש"ך סק"ח ובמח"א ה' זכי' והפקר סק"א ובקצה"ח סי' רע"ג סק"ג ובמג"א סי' תרל"ז סק"ז ואכמ"ל ידי"נ ש"ב הדוש"ת באה"ר. ה"ק דוד דוב מייזליש בשולי המכתב במס' ברכות [י"ט ע"ב] הנ"ל והתעלמת מהם פעמים שאתה מתעלם מהם וכו' או שהיתה מלאכתו מרובה משל חברו ע"ש ובשיטה מקובצת במס' ב"מ [ל' ע"א] הקשה למה נקט הש"ס דהיתה מלאכתו מרובה משל חברו, הא אפי' אם הי' מלאכתו כשל חברו שוה בשוה, מותר ג"כ להתעלם כיון דיהי' הפסד להמחזיר את האבידה שוה להרוח שיהי' לבעל האבידה ע"ש.