שו"ת בנין דוד צג

אסור מספיקא שמא נטרפה ולסוף אקדשי' כיון דהוא טריפה שאינו ניכר, אלא ע"כ ש"מ דסד"א מה"ת לקולא ע"ש והיטב אשר דיבר במלוה"ר לתרץ די"ל דקרא אתיא כגון שנמצא ספק טריפות לאחר השחיטה והוי שרינן לי' מטעם ס"ס שמא אינו טריפה ושמא אחר ההקדש נטרפה, מש"ה כתב קרא דאף לאחר ההקדש אסור טריפה וממילא ליכא אלא חדא ספיקא וסד"א מה"ת לחומרא עכ"ד פח"ח ע"ש ונודע כמה שיטות דס"ס מטעם רוב הוא א"כ אי לא אזלינן בתר ורוב לא מהני ס"ס, א"כ מה נעים מתורץ קו' הנ"ל דילמא לא אזלינן בתר רוב, ורק אמרינן סד"א לחומרא מש"ה נימא דנשים יהי' פטורות מאיסר שבת, ויהי' חומרא דלא ניזל בתר רוב ונימא בכל מקום סד"א לחומרא, דז"א דאי לא אזלינן בתר רוב שוב אמרינן סד"א מה"ת לקולא כקו' הגוור"ד הנ"ל ודו"ק כי נכון הוא. ד) ויש עוד להעיר מש"ס שבת קל"ו דפריך אהא דתניא כל ששהה ל' יום באדם אינו נפל ופריך הא כא שהה ספיקא הוי מימהל היכי מהלינן אראב"א מלין אותו ממנ"פ ופריך ואלא הא דתניא ספק בן ז' ספק בן ח' אין מחללין, את השבת אמאי נימהלי ממנ"פ, וקשה מאי פריך היכי מהלינן הא אפשר למול בשמאל דליכא חילל שבת ובשלמא בהא דתניא ספק ב"ז ספק ב"ח אין מחללין, לא קשה דנימול בשמאל דאה"נ דכונת המשנה דאין מחללין למול בימין אבל בשמאל מלין, אבל הכא דפריך בלא שהה דהוי ספק היכי מהלינן הא אפשר לומר דמהלינן בשמאל, אך י"ל דכיון דעכ"פ איכא איסור דרבנן וגם בשמאל כמו הכותב בשמאל דאע"ג דאינו חייב מ"מ איכא איסר דרבנן לכן שפיר פריך ולפי"ז יובן שפיר לשון הגמרא דפריך היכי מהלינן לי' ולמה לא פריך על הקרא דכתב ביום אפי' בשבת ואי הוי ספק היאך דוחה שבת, וכבר דקדקו בזה ולפי דברינו הדבר נכון דעל הקרא לא קשה די"ל דכוונת התורה למול בשמאל דליכא איסר תורה, רק קו' הגמרא היכי מהלינן אנן לדידן דאיכא איסר דרבנן גם בשמאל א"כ ליכא שום עצה איך למול ונכון הוא בפשיטות [ועיין בחת"ס יו"ד סי' רמ"ג שכתב ג"כ דקו' הגמרא רק על איסר דרבנן לא על הקרא ע"ש] ובלא"ה י"ל דאף בשמאל חייב מכח אחשבי' כיון דמקיים מצות מילה בזה חייב גם משום שבת ושפיר פריך היכי מהלינן: וגם י"ל לפימ"ש בשטמ"ק כתובות דף ה' דבמילה איכא משום תולש עיי"ש (ועיין במג"א סי' תקכ"ו בשם הרמב"ם ובמרכבת המשנה על הרמב"ם העלה דליכא במילה משום תולש וגוזז דדוקא בדבר שהוא חוץ מגוף כגון שער וציפורן וציצין המדולדלין דזה איכא משום תולש אבל לא בחותך בגוף הבשר והדברי' עתיקי' ואכמ"ל) ועיין במנ"ח סוף מלאכת הגוזז דבמילה איכא גוזז וקוצר היינו עוקר דבר מגידולו ועיין ברמב"ם פ"ט מה"ש ה"ז דהתולש כנף מן העוף ה"ז תולדות גוזז ועיין בכורות כ"ה, וא"כ לפי המפורש בתוספתא דבתולש בין בימינו ובין בשמאלו חייב יש לומר דאי אפשר למול בשמאל דהא מחייב משום תולש גם בשמאל אך באמת ז"א דהא מפורש בחי' הר"ן שבת (ק"ל ע"א) דמילה בשבת הוי הותרה ואף אם אפשר למיהדר למול בשמאל אעפ"כ לא מהדרינן משום דהוי היתר גמור עיי"ש וא"כ הרי דס"ל דבמילה פטור בשמאל אף דשייך בי' איסר תולש. אכן י"ל דהר"ן קאי להפוסקים דליכא איסר תולש וגוזז במילה וגם י"ל דאף דסתם תולש דלא צריך לשום אומנת חייב אף בשמאל כיון דלא עשה בשום שינוי אבל במילה כיון שצריכים לאומנות שפיר מיחשב שמאל שלא כדרך והוי שינוי, בפועל ופטור כמו שהארכתי לעיל עפי"ד האגלי טל הנ"ל ועכ"פ לדינא הצדק עם החיי"א הנ"ל דחייב גם בשמאל. כ"ד מורך הדוש"ת באה"ר ה"ק דוד דוב מייזליש סימן ל"ו ב"ה אוהעל יע"א לחכם אחד נ"י ע"ד שנסתפקת באחד שנתחייב שבועה בב"ד ולא אמר הנשבע שרצונו שהמשביע יקבל מקודם בחרם שאינו משביעו בחנם. אי הב"ד מטילין עליו קבלת החרם בלא בקשת הנתבע או אי לא טעינין לי' ואין הב"ד מטילין עליו קבלת חרם עכת"ש. תשובה הנה בחו"מ סי' פ"ז סעי' כ"ב מבואר דכל מי שנתחייב שבועה יש לו להחרים סתם קודם שנשבע על כל מי שטוען עליו דבר שאינו חייב בו כדי להשביעו חנם, וכ' בט"ז דענין הקבלת חרם הו שלא יהא כ"א משביע את חבירו על מגן כדי שזה יתן לו איזה סך כדי שיפטר משבועה א"כ הסברא נותנת דאפי' אם הנשבע אינו יודע לומר שרצונו שהמשביע יקבל בחרם. מ"מ מוטל על הב"ד להציל את זה משבועת חנם, ובכלל פתח פיך לאלם הוא, וגם הא מבואר בשע"ת לרבינו יונה והובא דבריו בתרומת הכרי סי' פ"ז סעי"כ וז"ל אם חייבו ב"ד את האדם שבועה והוא יודע אשר פיו דיבר שוא, אסור לקבל עליו ולומר אנכי אשבע למען הפחיד חבירו אעפ"י שאין בלבבו לישבע, וע"ז נאמר לא תשא שמע שוא, ויש בכלל לא תקבל לשבוע' לשוא עכ"ל והרבה אנשים אינם נזהרים בזה, וכשהב"ד מחייבין אותם שבועה, אומרים שמקבלים עליהם לישבע אם כי יודעים בנפשם שהשבועה הוא לשוא, וכוונתם רק להפחיד את חבירו, ואפי' אם חושבים בדעתם שטענתם אמת ויכול לישבע ע"ז שכדבריו כן הוא, עכ"ז אם אין בדעתם לישבע אפי' באמת גם זה אסור עכ"פ מדבר שקר תרחק וגדולה מזה מבואר במס' שבועות (ל"א) מנין לתלמיד שאמר לו רבו וכו' אלא כגון דאמר לי' ודאי חד סהדי אית לי ותא אתה קים התם ולא תימא ולא מידי דהא לא מפקת מפומך שקרא, אפ"ה אסור משום שנאמר מדבר שקר תרחק, ועי' בטור וברמ"א סי' כ"ח דאיפסק כן להלכה ומבואר בסמ"ע שם דאסור להפחיד את חבירו שיתפשר א"ע, ואפי' באם יראה שלא ירצה להתפשר יפרוש משם אסור ג"כ דלא כהע"ש ע"ש, ואם כי כפי פשטות משמעות הש"ך סי' ע"ה ס"ק א' לא נראה כן ע"ש כבר תמהו עליו בהגהות אמרי ברוך ובשו"ת בית אפרים סי' ס' ועי' פ"ת שם ועכ"פ להלכה בנ"ד לכ"ע אסור מטעם מדבר שקר תרחק ולפי"ז י"ל דמש"ה תקנו הגאונים קבלת חרם, דכיון דאנו רואים שהוא אומר שרצונו לישבע בודאי כן הוא דעתו באמת דאל"כ הי' אסור לו להפחיד את חבירו שיתפשר, ומש"ה הטילו חרם על המשביע שלא להשביעו בחנם, וממילא הדבר פשוט דאף אם הנשבע אינו יודע לבקש מהב"ד שיטילו עליו קבלת חרם דהב"ד מטילין עליו, וכן נהגו בבתי דיני ישראל לומר להמשביע שיקבל בחרם אף אם אין הנשבע מבקש והוא פשוט, ה"ק דוד דוב מייזליש