שו"ת בנין דוד פט

בעכו"ם לא קנה הישראל דהא ס"ל דמעכו"ם משיכה קונה, רק מקום החומרא הוא לדעת רש"י א"כ א"א לצרף דעת הר"ת להחמיר עש"ה, ט) וגם בעיקר הדבר לצדד מכח ממנ"פ עיין בזקיני הש"ך ז"ל יו"ד סוס"י רמ"ב בהנהגת או"ה בסופו להוכיח מדברי האגור וב"י סי' צ"ב דלא סמכינן אסברא זו באיסור תורה, עי' בדע"ת סי' כ"ד סקי"ד שהעיר מכמה דוכתא ועי' לעיל בסי' א' אות ז' ועי' בבית שלמה שם שהביא דברי הפנ"י בסוגי' דמטבע נעשה חליפין דלמד"א מעות קונה, אזי חליפין שוה בשוה בלא"ה מהני בתורת כסף דשוה כסף ככסף וכ"כ בפנ"י בקידושין ח' א"כ א"נ דחוב הבא ע"י מכר חשוב כחליפין שפיר קנה גם לרש"י בתורת כסף ולר"ת בתורת חליפין ע"ש ויש להאריך וקצרתי. אולם לפי מה שהאריך שם הבי"ש דשיטת הרא"ש דגם חוב הבא ע"י מכר אינו קונה דהוי כסתם הלואה שוב איכא ס"ס מעלי' שמא כר"ת דבעכו"ם מעות אינו קונה, ואת"ל כרש"י שמא כשיטות דאפילו מלוה הבא ע"י מכר אינו קונה עש"ה א"כ איכא בנ"ד ס"ס להתיר וגם הא מבואר בנה"מ בדיני תפיסה אות כ"ד דאין מוציאין אם תפס במקום דאיכא ס"ס: א"כ מקרי יד נכרי באמצע לפי דברי הטוטו"ד והחמ"ש הנ"ל. י) וראיתי בבי"ש הנ"ל שהעיר לשיטת רש"י ב"מ (ע' ע"ב) דלחומרא אמרינן יש שליחות לעכו"ם א"כ מועיל משיכת הנכרי להישראל וממילא קונה הישראל את הפרה בקנין משיכה, ואף דמשמע מתשו' הרא"ש כלל ק"ח ובריב"ש סי' ש"ה דל"א יש שליחות לעכו"ם לחומרא אלא בריבית ולא בכל התורה אבל מהרבה גדולים משמע דבכל התורה אמרינן יש שליחות לעכו"ם לחומרא, כמבואר בתשו' ה"ב סוס"י קי"ג ובפנ"י יו"ד סי' ס"ג ובמחנה אפרים ה' שלוחין ה' י"ד והביא ראי' מדברי הרש"י שבת קנ"ג ע"א ד"ה מ"ט ע"ש עכ"ד. והנה מדברי הרש"י אין ראי' די"ל דרק לענין שבת וריבת אמרינן יש שליחות לעכו"ם לחומרא, כמו שמבואר בשד"ח בשם בשד"ח בשם כמה גדולי הספרדים ע"ש י"א) ועוד ראיתי בבי"ש שרצה לומר דל"ש לומר דיש שליחות לחומרא, אלא בענין שיש תיכף נפמ"נ לענין איסור כמו בריבית, אבל בנ"ד בעת שקנה הבהמה לא הי' דנין לענין איסור רק לענין ממונא, א"כ שוב אמרינן, דאין שליחות לעכו"ם וכתב לסתור סברא זו דהא לענין ממונא בלא"ה מהני הקנין מצד דיניהם, אלא לענין איסור לא מהני קנין דיניהם, א"כ ע"כ אנו דנין רק לענין איסור, א"כ שוב שייך לומר דיש שליחות לעכו"ם לחומרא עכ"ד דפח"ח ולפי"ז יש לדון לפי מה שהעיר הבי"ש דאיך יועיל משיכת העכו"ם הא לא משך הפרה פרשו הלוקח רק לרשותו, וכ' שם כיון דאמרינן דיש שליחות לעכו"ם לחומרא. א"כ דינו כמו שליח ישראל ובשליח ישראל מהני המשיכה לרשות השליח כמש"כ הקצה"ח בסי' רמ"ד סק"ג ובנה"מ מקדוש זקיני ז"ל שם סק"ב ע"ש עכ"ד ומעתה הרי מבואר בקצה"ח שם דהא דמהני משיכה לרשות השליח אף דאין שליח עושה שליח, ה"ט דחצר אינו מטעם שליחות אלא מטעם זכי' דעדיף משליחות, ומש"ה כ"מ גבי גט לרשות השליח דהוי חוב ע"ש א"כ בנ"ד דאין אנו דנין לענין ממונא דבלא"ה קנה ע"י קנין דיניהם כנ"ל, ורק אנו דנין לענין איסור בכורה, א"כ המשיכה חוב הוא לו, דע"י המשיכה יתחייב בבכורה והאז הישראל רוצה להפקיע מבכורה, א"כ שוב נימא דל"מ המשיכה כלל, ואמינא עוד דאפילו א"נ דיש שליחות לעכו"ם לחומרא בכל התורה מ"מ לפי מש"כ הח"ס ז"ל או"ח סי' פ"ד דהוא רק מדרבנן, אבל מה"ת אין שליחות לעכו"ם אף לחומרא, וכ"מ בשו"ת פני' סוס"י ג' ושכן מפורש בהרמב"ם ז"ל פי"ג משכירות ה"ג ובכ"מ שם ע"ש, ומעתה לפי מש"כ זקיני ז"ל במק"ח סי' תמ"ח סק"ט וכ"מ בגט פשוט סי' ק"כ סק"ה ולמחנה אפרים הא דאמרינן הפקר בי"ד הפקר ולא אמרו קנין בי"ד קנין. ומוכח מזה דלא הי' כח לרבנן רק להפקיע מרשותו היינו לעשות דבר אחד, אבל שיהי' להם כח להכניס ג"כ היינו לעשות ב' דברים לזה אין להם כח ע"ש א"כ יש לצדד דאפילו א"נ דישראל קנה את הפרה במשיכת השליח דיש שליחות לעכו"ם לחומרא, דהא ל"ה רק קנין מדרבנן ואינו מועיל הקנין רק להפקיע מהעכו"ם ולא להכניס להישראל שיהי' שלו להתחייב בבכורה ויש לפלפל בזה וקצרתי: והגם דבספר מחנה חיים ח"ב או"ח סי' כ"א ויו"ד סי' נ"ח האריך דלאחר נתינת המעות מהני המשיכה אפי' ע"י עכו"ם או קטן והביא כן בשם הרז"ה שחולק בזה על הרמב"ן ע"ש באריכות ובמקום אחר הארכתי בזה, וא"כ לכאורה בנ"ד דהי' נתינת מעות יועיל המשיכה גם כשהי' ע"י הנכרי אבל זה טעות דבשלמא בישראל דמה"ת מעות קונות רק חז"ל הפקיעו קנין מעות מחשש שמא יאמרו נשרפו חטיך בעלי', ע"כ שפיר ס"ל להרז"ה כיון שהוציא השליח החפץ מרשות המוכר יהי' מי שיהי', אפי' עכו"ם ע"כ ליכא עוד חשש שמא יאמר המוכר נשרפו חטיך בעלי', ממילא נשאר הקנין כסף בתקפו, וכא נצרך מעשה המשיכה לעשות על ידה קנין רק תועלת המשיכה שלא יהי' החפץ ברשות המוכר, ולזה מהני אפי' אם נעשה ע"י עכו"ם, אבל בנ"ד דלשיטת הר"ת לא מועיל כלל הכסף בנכרי וצריכין לקנין המשיכה א"כ אי אפשר להיות המשיכה ע"י עכו"ם כיון דאין שליחות לעכו"ם, י"ב) והנה ראיתי בבית שלמה שכתב להחמיר. כיון דהאי נכרי ודאי לא טרח בחכם, ובוודאי הישראל ישלם לו שכרו לילך למקום פלוני, להמוכר לקבל הפרה, וכבר מבואר במחנה אפרים ה' שלוחין סי' י"א דשליח בשכר אפי' הוא עכו"ם מועיל דבשכר הוי כפועל, דידו כיד בעה"ב, כמפורש בב"ק סוף פ"ק עכ"ד ועיין בשעה"מ פ"א מה' תרומות שהקשה על המח"א מש"ס ב"ק (נ"א) בור של שני שותפים היכי משכח"ל ואמאי לא משני בפועל עכו"ם והגם דבשו"מ ח"ב סי' ק"י כתב לתרץ קו' הנ"ל מ"מ כתב דיש לו ראי' שאין עלי' תשובה מגיטין (כ"ג ע"ב) דפריך הגמ' טעמא במילתא דליתי' ע"ש ואי כהמחנה אפרים מאי מקשה הא שאני עבד דידו כיד רבו, אלא ע"כ דאי ליתי' בשליחות לא מהני מה שידו כיד רבו ע"ש ובס' ס"ט כתב דהאחרונים דחו דברי המחנה אפרים וברי"ט אלגאזי בפ"ד מבכורות בענין העושה מעקה ע"י פועל עכו"ם דאין מברך ודלא כהמחנה אפרים הנ"ל עוד עלה ברעיוני וראיתי שהבי"ש העיר מזה בסוף התשובה לפי"ד קדוש זקיני בנה"מ קפ"ח ס"ק א' דאם המשיכה הי' ע"י פועל עכו"ם, דמועיל מטעם ידו כיד בעה"ב, זה דוקא אם משך החפץ לרשות ישראל, אבל אם משך לרשות השליח ל"ש לומר דרשות